מה יותר גרוע

אני לא יודעת מה יותר גרוע. ללכת ברחוב ולסובב ראשים. לזעזע, שלא יוכלו להוריד ממני את העיניים. כשיעברו לידי, יאטו ויפנו מבטם אליי כאל תאונה אשר הסקרנות וחיפוש אחר דם וכאב פוקח את עיניהם. זה או ללכת ברחוב ושלא יסתכלו בכלל. להתהלך בשכונתי, בעיר מולדתי, בפאבים המקומיים, בקניון המסחרי, בתחנת האוטובוס ובאור האדום של הרמזור ושאף אחד לא יסתכל. האם שקיפות מעידה על אטימותם שלהם, של המסתכלים, או על החוסר שקיים באדם הזכוכית?

אז מה כדאי, על איזו קיצוניות להתפשר? אני צריכה שיכירו בקיומי, שיאשרו לי את האמיתיות שלי. שיגידו לי 'את כאן, אוקיי, בסדר, מסתכלים, רואים.' תסתכלו, תראו. אל תימנעו מהמבט שלי, מהסיפור שלי. אל תשמרו מרחק רק כדי לא לבוא במגע איתי. למרות שהתכנון המקדים הזה מעיד על סוג של מחשבה קודמת, עליי. אז קומה אחת יותר למטה, שהמחשבה אף לא תעבור בראשכם. שקופה אני ושקופה אהיה. חיוורת כמשב אוויר לא לח מידי ולא קריר מידי. עדיף להיות הזבוב שבחדר מאשר הפיל שבחדר. תדברו עליי, תמציאו שקרים ותפלטו שמועות וחצאי אמיתיות. רק תדברו עליי. אל תתעלמו ואל תעברו על פניי ברחוב ולא תכירו בי. מה גובה מאיתכם המבט? איזה מאמץ כרוך בהסתכלות? פשוט, כל כך פשוט. ועדיין אתם עושים וממשיכים.

אין לי השפעה רבה על העיניים שלכם. הבחירה היא בידיים שלכם. אבל אותה בחירת 'נמנעת' היא שמגדירה את היום. כל מבט קטן מגביר את הסיכוי ליום טוב יותר. אתם לא משאירים...לא, אני לא משאירה לעצמי שום ברירה אחרת. לזעזע. הקיצוניות היא אחת ממרכיבי הגרעין של המחלה שלי. ובשל הרצון לזעזע ובשל הכמיהה למבט פשוט מימכם ברחוב...הסטתי את מבטי שלי מימכם והלכתי הצידה, הסתגרתי בעולם שלי וברחתי מעיניים עצומות.