החיים הם לא מה שהבטיחו לי. למעשה, הם לא דומים כלל וכלל למשהו שמזכיר חיים טובים, רגועים, נורמליים. אף לא קרוב לכך.
כילד, אהבתי לשחק בחוץ ולחלום חלומות. הייתי כל דבר שתרצו- מנהג אוטובוס דרך טייס ואף אסטרונאוט. הייתה לי אישה יפהפייה, שחרחורת קטנטונת עם עיניים ירוקות, חיוך מהפנט גומות מתוקות, שאהבה אותי ללא תנאי. בחלומי הייתי מאושר. הייתה לי עבודה שאהבתי לקום בשבילה בכל בוקר, ואף להישאר שעות נוספות. היו לי גם שני ילדים קטנים ומקסימים, שמילאו את הבית באור והעניקו לנו אושר שלא יתואר.
כשנגמר החלום, המציאות טפחה על פניי. מצאתי את עצמי בתור אל הבנק. אחד ממנהליו טלפן אליי אתמול וביקש שאגיע בדחיפות לסדר את החשבון. ידעתי שהרגע הזה יגיע במוקדם או במאוחר. כמה אדם יכול לחיות בשקט נטול אגורה בחשבון מבלי שהבנק יתקשר לברר מה העניין ולשאול מתי אני מזרים לו מעט שקלים שיהפכו לעמלות נאות, בכדי שיוכל לשלם משכורות מנופחות לבוסים גדולים ושמנים שלא עושים מאומה בכדי להצדיק זאת.
התור ארך, וכך גם מחשבותיי שהתרוצצו להן בראשי הכואב. 'יום של סידורים', תכנו זאת, ואני אקרא ליום שכזה 'יום בו המציאות מכה בחוזקה בפניי', או אולי 'עוד יום בחיים אפורים של איש קטן בעולם ענק'. הבטתי באנשים סביבי, וראיתי אצל רובם המכריע עייפות מצטברת, ייאוש, דאגה עצומה. כמה נורא זה לחיות כשאין לך מושג אם תגמור את החודש. כמה נורא זה לדאוג כל הזמן, לך, לסובבים אותך. כמה עצוב זה להיות בורג קטנטן במערכת ענקית ואכזרית, שבקושי נותנת לך סיכוי להיות מישהו.
אישה זקנה מבקשת במבט עצוב מבחור צעיר שתיכנס לפניו אל הפקידה. "אם לא אגיע בזמן למרפאה, יבטלו לי את התור", הסבירה לו. הנער כלל לא מתעניין בדבריה וממשיך לשמוע מוסיקה באיי-פוד שלו, ממש מסלק אותה מדרכו ללא תשובה. האטימות במלוא הדרה. למה אנו צריכים להזדקן אם זה היחס שנקבל בסוף הדרך? למה צריך לקרוע את הגוף ואת הנפש, לעבור אלפי מכשלות, אם בסופו של התהליך אתה חי כמו כלב, מחפש מעט כבוד אבוד שכבר לא תקבל כנראה, נתקל באטימות של נוער לא מחונך וחסר ערכים. מה כל זה שווה אם תלך מן העולם הזה כעוף מוזר, שאולי לא באמת חי כאן בעבר.
הזקנה מתיישבת לה בכבדות ונאנחת. החיים הם לא מה שהבטיחו גם לה, כנראה. אני מהרהר בחיים שהיו לי עד כה, ונאנח גם כן. את אהבת חיי איבדתי לטובת גבר עשיר, מסודר. לא היה לי סיכוי מולו, כנראה. עבדתי שנים בעבודה ששנאתי, פועל פשוט במפעל ישן, אך למרות שנאתי הרבה העבודה הזו הייתה מקור כספי, מה שגרם לי לשרוד. איכשהו חייתי בצורה נורמלית כל עוד עבדתי שם. כל זאת עד שהגיע המכתב ההוא, בו נכתבו הדברים ההם, המחמאות על פועלי בשנים הרבות, ההערכות העמוקות, וגם המשפט ההוא שהודיע כי אין ברירה וזה מצער אבל חייבים לקצץ, ותודה רבה ובהצלחה בהמשך הדרך. הפיצויים ההם הספיקו בדיוק לכמה חודשים ספורים.
נסו לחפש עבודה בגיל מבוגר, כשכל מעסיק צוחק לך מתחת לשפם שאין לו. דור ההיי-טק שכח את הדור המייסד ואף את בניו. נסו לצאת לדייט עם נשים המחפשות סוג מסוים של אנשים, עם סוג מסוים של חשבון בנק. זה לא פשוט. הפצעים שצברתי בימי בגרותי והשכיחו כליל את חלומות הילדות צצים שוב ושוב. אנשים מכנים אותם 'משבר גיל הבלות'. אני מכנה זאת 'פצעי בגרות'. ככה שאתה גדל, הפצעים נערמים אחד על השני, הרבה יותר קשה לך מבעבר. כמעט בלתי אפשרי.
האישה הזקנה יוצאת מהבנק עם חיוך מהול בעצב. היא כנראה הצליחה לדחות מעט את הגזירות שרצו להנחית עליה. עכשיו תורי לנסות את מזלי. אני נכנס אל הפקידה, שומע את הדברים הקשים ההם, ותוהה איך לעזאזל אני עוד בחיים, כשהחובות רודפים אחריי בלא הפסקה, הלב השבור לא מניח לרגע, והעיניים- כבויות. מדובר בנס שטרם נראה כמותו.
הבטיחו לי שיהיה בסדר, שהכל לטובה, אם רק אאמין.
אבל החיים האלו- הם לא מה שהבטיחו לי.
