י"ט שאלות, במחשבות התפילה והאמונה / משה ר. אזובי
חזר בתשובה כבר לפני שנים. עודד. היה לו הזמן הזה, שיש לאנשים מסוימים, שמתמכרים לעשייה מונחית מטרה ומוגדרת כדי לבחון דברים שבאמונה. היש בהם אמינות ? היש בהם אמון ? כלפי עצמו כלפי אחרים או כלפי יסודות האמונה, האלוקים, האבות. כל דבר בו נמדד על אורך ציר הזמן של אירועים ולרוחב צירי הרגשות, התחושות או המחשבות, הפחדים והקולות הפנימיים, גם לכל דבר שהתקשר לראש, ללב, לכיפה, לציצית, לעליות ולמורדות.
ישנה שגרה של איש דתי, קימה מוקדמת בבוקר, רחצה והטהרות מטומאת הלילה, ברכות השחר, קפה קטן כמעט בלתי נראה אך עוצמתי, הליכה של דקות לבית הכנסת, במלמול מילות כוונה "לשם ייחוד...". עטיפת הטלית, הנחת התפילין. לא סתם עטיפה לאריזה מוכתמת ולא סתם כהנחה על מדף מאובק אלא כעוצמות מטלטלות הנפש, הנשמה, הרוח, הלב, והמחשבות שכולן יחד חוברים ומתאחדים לפגישה עם השכינה. עם נציגיה. מברך. כואב. כורע. עומד, יושב, וחוזר חלילה. אריזה מוכתמת ההופכת קדושה בגלל התפילין והמחשבות כולן חולין ואין בהם קדושה... חושב הוא לעצמו "בושה".
קורא "שמע ישראל" מכניס באותיות כוח, קול, רעד, דמעות, פחד. דוחס אמונה בכל כוחו, משלב גם כוונה שמוציא לכאורה מהלב, לעתים היא באה לידי ביטוי בכיווץ גביניו, בלחיצת גשר האף וזוויות העיניים באגודל וזרת ובשלוש אצבעות המציירות "שין" על רקע המצח מכווץ את צווארו, ידיו, רגליו, כל גופו. לא תמיד זה יוצא, לא תמיד הוא מרוכז. דוחס אהבה שלמד לייצר מתוכו, אמיתית - לפרקים מתעלמת מהקשיים, לעיתים תלותית – ברצון למשוב או אולי לתשובה של "ההוא", כואבת – כי מכאב יוצאת היכולת ובכל זאת כל השנים נדמית היא האמונה, כמשייטת על קליפת אגוז בים סוער, גשום וקר.
המחשבות חולפת בראשו, דורסות את הריכוז בתפילה כמו ביצוע אמיתי לצו הריסה מכלה חורבות. "ואהבת...". הוא מנסה להחזיר את הסדר לליבו. גם הדופק מואץ עתה. שוב בוחן את הצו מול התחושה, הזמן מול גיהינום ונצח, הבטחה ואיום. המילים כבר נדמה ומתגלגלות בפיו כאוטומט התנהגותי של עניין שהפך שגרה. "והיה אם שֲמֹעַ ..." באים ההבטחה האיום, וההבטחה, בסדר הזה, מקשים עליו את התפילה. השנים עוברות ועדיין אינו יודע לאן לקחת זאת אם לבחינת אמינות עצמו, או לאמינות "ההוא" או לאמונה עיוורת או שאין מהם דבר. "ואהבת...", "ואהבת..." משנן לעצמו כמפנים אהבה מהחוץ לפנים במילים יוצאות מהפנים לחוץ. משחק עם עצמו במילים קטנות "שֲמֹעַ" לא "עַשוֹ" ? "טוב, אז שמעתי" מגלגל לעצמו תוך המחשבות, "היום" והמילים האחרות יוצאות החוצה, נשפכות בשטף. ושוב מגיע צו עליון הנחתם ב"אמת". בודק את "בין עיניך" בראי קטן, מציץ בעיניו במבט חטוף ובוחן כאחד, כסלקטור מנוסה בכניסה לאולם הטסים מקבל את עצמו אך לרוב דוחה. מרפרף חשבון נפש קטן או מחשבה סרקסטית לעצמו, "לא עברתי את מבחן האמינות באמונה" .
בתפילת "שמונה עשרה", היא "העמידה", מגיע אליו לעיתים פורקן של מתחים פנימיים, כמו יובלים שוצפים של נהרות הצוברים תאוצה במורד מן ההר אל הים, ומאיימים לכלות אותו ולהציף את ליבו בשלל רגשות, שלעיתים, אינו עומד בהם. האות המוסכם ניתן, הזינוק לתפילת הלחש. עמידה בעיניים עצומות וכפות ידיים משולבות על מנח הכרס. התרכזות בברכות, מחזיק בכוח ידיו זו את זו בברכת אבות במחשבה ש"זכותם תגן עלינו", מנסה למנוע ממחשבות אחרות המאיימות לחדור לקדושת התפילה. עובר על "מוריד הטל" וחושב "את הגשם שכח כמעט כל החורף" בביקורת, ונזכר באיום "ולא יהיה מטר ואבדתם מהרה..." מתי זה יקרה? עכשיו ? זה תהליך ? היכן, זה כאן... ? "רופא חולים ומתיר אסורים" באות המילים עם סרט המוקרן בחזית מוחו בהם כל חולי משפחתו, חבריו, גלעד שליט, גיא חבר.... "מחיה מתים", היכן הם ? ברוך הוא הקדוש.
מבקש בינה ודעת בחוסר הבנה שאין בידו דעת ובינה ואפסות האדם והבלו והבל חייו ומה הם לעומת האחד ונצחיותו ? "או, חונן הדעת" ממלמל מחשבות בראשו, "מה חוכמתי ושכלי ודעת ישר והתכנון והרי שלך הוא הקובע ?, חון אותי במעט בינה כדי שאבין ואדע מעט, אותך בעצמי ובעצמי אותך לא באחרים, מתייסר בייסורי חוסר הדעת".
"כבר נדמה כאילו התשובה בידך הקב"ה" מקדים את הקדימון לברכה, "ואני, עומד לפניך מספר פעמים ביום, עושה תשובה בכוונה ואין לי ממך כל חיווי, כי רוצה אתה בתשובתי ותשובות רבות לי, למרות, ואף כי לא שאלת אלא ציווית ? השיבני אליך כך או אחרת הרוצה בתשובה".
שטף של מחשבות עובר בו, יוצר רעש בלתי נסבל במחשבותיו. הרעש, כשל דהרת עשרות עדרים במרחבי הערבה, המאיימים להרוס ולהשמיד את כל שעומד בדרכם. כל פרט בעדר הנו כמו עוון או פשע והאבק אותו הוא רואה בעיני רוחו הוא ההנחה או הויתור אותה העניק לעצמו בעת חטאו. הדמעות מציפות את עיניו העצומות ופורצות להן בשטף חורץ דרכים על לחייו מטלטלים אותו טלטלת רעד ובכי, "...חנון המרבה לסלוח".
עודד, מרגיש כי נודד הוא להרהורים על גאולה, מבחנתו כולם כבר הצהירו מאמונתם החזקה שהיא קרובה ממש. עדיין מחכים. "והחכמים כבר אמרו, " עוברת המחשבה בראשו "כי לא בדורנו ולא בדורות הקרובים אולי עוד שש מאות שנה או משהו דומה אולי מחר, אך, אתה מחריב את העולם בעזרתנו ומול עיניך ומול הישראלי המכוער והישראליות המכוערת ההורסת ואיני רואה גאולה לישראל, כיצד אנו עם סגולה ? ...גואל ישראל"
המחשבות כואבות, ככאב העובר במחשבה ברגש בלב, נודדות אצלו במורד גופו אל חוליי גופו, ואל מראות בתי חולים, ומחלות הוריו וכל משפחתו. הכאבים הולמים בו, כאביו וכאבי כולם, "שהם אינם מתפללים, והוא בשביל כולם" חשב. והעיניים מתמלאות דמעות כאביו וכאבי משפחתו. שלוש פעמים ביום "רופא חולי עמו ישראל". "אולי אלו הן המחלות שלא חלינו בהם ונרפאנו בטרם הגיעו ? וכיצד זה החמצת את האחרות ? את הקיימות ? אלו הן חלק מאיתנו ? ממני ? הן זהותי שלי ? יש אמון באמינות האמונה ?"
"ברכנו". במעבר לברכת הטל כבר העיניים דומעות, בכאב נוסף שפוקד אותו בתפילה הבא בעקבות הבצורת הארוכה כל כך, שפוקדת את הארץ. מתפלל הוא לטל ומתפלל גם לגשמי החורף הבא. "שתהה שנה הבאה עלינו לטובה גשומה כבאירופה וארצות הברית, שיתמלאו כל מאגרינו ובורותינו ונחלינו מים רבים, עד לא ידע". "אולי שטף הדמעות מסמל את החורף המתקרב, בענני גשמי ברכה מרובה" מנסה להרגיע לעצמו.
הגוף כבר כולו רועד, מטלטל ומתנדנד. העיניים עצומות בחוזקה, כשכולו מרוכז בתפילה, כשהמחשבות מנסרות ביללותיהן סביבה. עוברות וצורבות במעברן, חותכות מזליגות כל כוונה שאותה פיתח כדי להעבירן מעבר לפשטות שבתפילה. לעולמות רחוקים מעין האדם ומכשיריו, למקום בו נרשמות המחשבות והמילים והאותיות. כבר אינו יודע היכן הוא, בעולם הכוונה או ברובד המחשבות. כאוס קטן בהתנהלות, אך שגרת ההקשבה לחוץ מופעלת כאוטומט לרחשים שמסדרים את ההתנהלות. רעש של גרירת כסא על הרצפה מחזירו לסדר.
לרגע, מרפא את גופו ומציץ בסדור "מה עכשיו ?" שואל את עצמו "ומוצא עצמו בוהה ב"מקבץ נידחי עמו ישראל", "אלו הנידחים בנידחות פיזית על גלובוס, כשמגיעים ונידחים על ידי דעות קדומות, צבעוניות וססגוניות העור והבשר והתרבות. שיירות העולים האתיופיים במדבריות אפריקה המזרחית צועדים, נופלים כזבובים, נאנסים, נשדדים, נמכרים לעבדות. מאידך עולה זיכרון העולים מתימן שנחטפים לארצות הברית על ידי חסידויות שונות, והעולים מרוסיה הנאחזים בכרטיס טיסת הישרדותם היהודית לקבץ סלי קליטה והטבות. נאנח בחוסר אונים, מול דעות קדומות, מול היושב במרומים, מול השיטה ובעיקר מול קטנותו וחומרת ביקורתו.
במעבר חד מתקופות העלייה עובר בנוסטלגיה לתקופת השופטים כאילו חי בה, כשותף פעיל כמנהיג וכמונהג. דבורה ואהוד וגדעון ,יפתח ושמשון ולכולם שמות ככותרות לתיאורי גבורה בזיכרון. תקופת ביניים שבין מנהיג יחיד עבד השם יתברך למלכות השמים ולמלכות בשר ודם על הארץ והקשר ביניהם "מלך אוהב צדקה ומשפט". ותקווה באה עם הצהרת תקוות אובדן הרשעה, המינים המלשינים והזדים במחשבותיו, יחד עם האויבים והצרים. "אנו עם השם" אומר לעצמו עודד, "הגם למכשילי לא תהי תקווה או שמה הם שליחיו של הקב"ה ? " שואל עצמו עודד. ומותיר עצמו ללא מענה.
ברקע נשמע קול שליחו של ציבור שכבר החל בתפילת החזרה. עודד עדיין מתפלל בכוונה רבה.
"על הצדיקים ועל החסידים ועל שארית עמך בית ישראל ועל זקנים, ועל פליטת בית סופריהם ועל גרי הצדק ועלינו יהמו נא רחמיך עלינו". יודע שזכותם של הצדיקים מגינה על עם ישראל, ועובר לבכי תמרורים חסר מעצורים עיניו שוטפות דמעות המבקשות רחמים על עצמו ועל בקשותיו על משפחתו וחבריו, שוב מכווץ את גופו בכוונה ענקית שתתקבל תפילתו ובקשתו בפניו. וממשיך ברצף של מילים שוטף לברכת מצמיח הישועה ובנין ירושלים וכשמגיע אל "שמע קולנו" כמו מצווה במשחק תפקידים על החזק, נוסך בעצמו תקווה ש"אם אפשר עליו לצוות אפשר ויתקיים וישמע קולנו".
הגיע ל "רצה השם אלוקינו בעמך ישראל ולתפילתם שעה ... המחזיר שכינתו לציון". לפתע, וללא כל אזהרה נפלטת צעקה מקפיאה, מהממת בעוצמתה ומרעידה את ההיכל ואמות הסיפים של בית התפילה "רבי אלייייהוווווו" מושך את ה"יהו" לזעקה מרה, "איני יכול יותר רבי אליהו, אוי כמה חטאתי, אינני מחזיק מעמד יותר, השאלות האלו חותכות בי ואני כל כולי שותת דם בתוכי".
הס. שקט נפל בבית הכנסת בדיוק עמד השליח ציבור בפני אמירת הקדושה. המתפללים נבוכים ליבם דופק. רק הלמות הפטישים של פועלי הבניין בחוץ גברה על דפיקות ליבם החרד. הביטו זה בזה ובהיסוס סימנו בתנועות פנטומימה לשליח ציבור להמשיך. הרב, סימן בידו לעצור וניגש אל עודד, התכופף אליו מחבקו מנשקו וממלמל מילות הרגעה, לאיש המייבב בכאבו, עוטף אותו באהבת אב המגונן על בנו. הרב, העביר ידו העטופה בתפילין על ראשו ועורפו כמו היה בידו כוח קסם להרגיעו, עד שוך הבכי ורעד הגוף שנרגע לחלוטין. במילים רכות ומתוקות מדבש בלחש כבשו והרגיעו. הרב סימן לשליח ציבור להמשיך בתפילה, ולא זע ממקומו גם בעת אמירת הקדושה, כמו היה זה מקום של קדושה בתוך כנפי השכינה. הרב, טליתו עוטפת את עודד ומגוננת עליו כמו נותן חסות שמימית והשגחה פרטית לאיש הזועק לעזרת אלוקיו.
"היכן אתה בתפילתך ?" שאל הרב אליהו את עודד . " אני במודים" ענה עודד בלשון רפה. "המשך בתפילתך למען יצירת שלמות המתבקשת בעולמך ואף אני אודה עמך" אמר הרב אליהו.
"מודים אנחנו לך שאתה הוא ... על חיינו המסורים בידיך..." לחשו שניהם תוך כריעה והשתחוות לעבר המזרח. עודד באופן מוזר הרגיש את ההזדככות שעברה עליו עם הזעקה, שבה יצאו חלק מהמחשבות המנסרות והרגיש כמו הכוונה ניטעה בדמו בגופו נוסכות בו תעצומות גוף ונפש, כאופוריה מציפה בעת תחושת הצלחה בעסקת חילופין מוצלחת במיוחד.
הרב נפנה למקומו וחיוך קטנטן של אושר ושביעות רצון על פניו, "הנה חוזר בתשובה שלא נכנע ונאחז בכל הטוב שבו" חשב בליבו.
"שים שלום טובה וברכה חיים וחסד ורחמים...." שמע הרב את עודד לוחש ומתקדם לעבר המשפט האחרון בתפילה, עם אמירת "עושה שלום במרומיו" נפנה גם הוא כלפי מעלה הצטרף לעודד בעומקה של כוונה וביקש כי יעשה לעודד שלום פנימי, עם עצמו בתוך תוכו, עם משפחתו ומכריו. עודד, נסוג לאחור בשלושה צעדים קטנים של כריעה ונסיגה ולבסוף הזדקפות. ניכר היה כי רוגע נסוך על פניו. חשב לעצמו הרב, "אם בשמים נעשה שלום... על אחת כמה וכמה דרוש הוא על הארץ".
כל הזכויות שמורות © למשה ר. אזובי
