מכוער

אין לי מושג למה כל הפרחים החלו להדיף ריח כל כך משכר אחרי שהחלטתי לאהוב רק רקפות. במשך שנים הסתובבתי בעולם, מחפשת מישהו לנפשי. כשמצאתי אותך הייתי מאושרת, ואז התחלתי לשים לב לכל השאר. גברים שדיברו אליי, שנגעו בי כאילו בלי משים וחייכו אליי בהזמנה.

בערב אפלולי מצאתי את עצמי יושבת על מיטה כשראשי נלחץ בעצמה אל הקיר. לא יכולתי להינתק ממנו, הוא היה כל כך תובעני ורצה את הכל, ואני... אני רציתי לתת לו.

הצמדתי אותו אליי בידיים רועדות, שפתיי נעות ללא מחשבה, אסור לחשוב – כי אם אחשוב אפסיק, ואני רציתי מישהו שהוא לא אתה קרוב.

עד היום אני תוהה מה עשית ברגעים האלה, האם הרגשת שנבלנו?

למחרת כשבאתי אלייך, נגעתי בך בידיים קרות כקרח, עינייך המבינות לקחו את כל החום ממני והלאה. החדר נעשה פתאום רחב כל כך,  פנייך התקשו, התפוצצו, התקררו והחלו לבעור ;

צעקת אותי באותו הערב אל צוק, רגליי כשלו אחורה ונשימותיי נעשו דלילות מהגובה, רציתי לענות אבל לא יכולתי, לא הפסקת לדבר, לקרוא לי בכל שמותיי השניים ולדחוף אותי אל הקצה. האם באמת רצית לשמוע ממני תשובה ומענה או שרצית להוציא את כל זעמך הנורא החוצה?

שניות או נצח לאחר מכן הצלחת להפיל אותי למטה. התגלגלתי על כל האבנים במדרון, הן פצעו אותי עמוק, ראשי נסדק, צלעותיי נשברו וגופי דימם אל החול. הסתכלתי עלייך מההריסות שלי ונאנחתי בייאוש אל אדמת הטרשים, לא הייתי מרוסקת כמוך, וכמה רציתי להיות...