לה.
זה מה שאני שומעת.
התזמורת מכוונת.
אני מנסה להתנתק מצלילי הכיוון של השאר, ולהתרכז
בלה שלי.
מכוונת את שאר המיתרים. לה עם רה, רה עם סול, ולה
עם מי. התזמורת משתתקת, אבל הלה הזה עוד מהדהד.
אני מורידה את הכינור, ומישירה מבט אל המנצח, אך
פוזלת מעט אל הקהל. כולם פה, כדי לשמוע. לשמוע לה, ועוד צלילים אחרים, שמהדהדים.
הם באים כדי לשמוע רגש. גם הקשוחים מבינהם.
אני חוזרת להתבונן במנצח, דרוכה. הוא מרים ידיים,
והנה זה מתחיל. הפרק השני בסימפוניה של החיים שלי.
להיות צעיר, בתחום הזה, זה יתרון. אתה
יותר מוכשר, אתה נחשב ל" גאון מוסיקלי ". אבל אני לא ככה, אני סתם
אוהבת, לשבת בבית, ובמיוחד בתזמורת, ולנגן. ואם אתה אוהב משהו, הרי שאתה משקיע בו
יותר, ואתה טוב בו יותר. אז אני לא מבינה מה העניין. דודה שלי אומרת לי שאני מאוד
מוכשרת, ושזה לא מובן מאליו שמישהי בגילי מקדישה את זמנה לדבר כל כך שונה ומיוחד,
וקשה. "הילדים של היום לא מתעניינים מספיק בתרבות", היא אומרת ומצקצקת
בלשונה. ואני אומרת לה, שזה כי הילדים של היום מושפעים, ושאם הם היו מקשיבים
למוסיקה שבתוכם, כל אחד היה מנגן כמו שאני מנגנת.
"אבל הם לא ככה", היא אומרת
לי. ואני שואלת, "הם?" והיא אומרת, " הם. את לא חלק מהם, ואת גם לא
רוצה להיות חלק מהם ", ואני לא הייתי בטוחה שזה נכון.
אמא, לעומת זאת, מאוד דוחפת אותי כדי
ליצור קשרים עם ילדים אחרים. היא אומרת שזה חשוב לי כמעט כמו לנגן, אז אני מנסה.
יש, כמובן את הילדים בשכונה, אבל הם מאוד עסוקים, מסתבר, כי אף אחד לא יכול לפגוש
אותי, אף פעם. הם גם לא אוהבים מוסיקה קלאסית. בבית הספר אני גם לא מסתדרת, מפני
שכולם בטוחים שאני חנונית ומוזרה, ואני גם לא באה הרבה פעמים כי יש לי קונצרטים
בארצות אחרות, ואז יש לי מורה פרטית.
החברים היחידים שלי הם דן, שהוא בן דוד
שלי, ולין שהיא אחותי הגדולה. אנחנו כמו חבורה כזאת, לין דן ואני. לין הרבה יותר
גדולה מאיתנו, היא כבר בת ארבע עשרה, ואילו דן ואני בני תשע, דן כבר בן תשע ורבע.
הוא גר ממש קרוב, ברחוב שלנו, ככה שתמיד
אני יכולה לפגוש אותו. עם דן אף פעם לא משעמם. הוא אוהב להמציא איתי המצאות ולצאת
לסייר בשכונה, לחפש דברים מעניינים. הוא מאוד חכם, אני יודעת, כי תמיד יש לו מה
לומר לי, אם אני שואלת משהו, והוא זה שלימד אותי לספור עד מאה, כששנינו היינו מאוד
קטנים. לין, יותר נמצאת איתנו כדי לשמור עלינו, ואין לה באמת כח, אבל אני אוהבת
להיות איתה, כי היא כל כך בוגרת, וכל כך חכמה. פעם שכבנו שלושתינו על הדשא וצפינו
בשמיים, ודן אמר שהוא רואה ארמון בשמים, ואז לין אמרה שזה לא ארמון אלא רק אשליה
של העננים, ואז הם התחילו להתווכח, ואני סתם שכבתי והקשבתי להם, כי אהבתי את
הוויכוחים האלה, זה גרם לי לשאול את עצמי אם אולי דברים כאלה באמת קיימים, כמו
ארמונות בשמים או בנות ים או חייזרים או חיות מדברות.
אבל כשאני עם התזמורת, מופיעה מחוץ
לארץ, אני משועממת. דן לא שם, ולפעמים גם לין ואבא לא, ואין לי את מי לשאול שאלות,
אלא את האנשים המבוגרים שבתזמורת אבל הם לא יודעים לענות לי על השאלות כמו שילדים
עונים לי, כמו שלין ודן עונים לי.
הסימפוניה השניה של צ'ייקובסקי.
אני במתח, למרות שאני יודעת מה הולך לקרות, כי
חזרנו על זה כל כך הרבה פעמים כל חזרה. ועדיין, זה תמיד מרגש מחדש.
אני יושבת. הידיים שלי מזיעות וקצת מחליקות
מהמיתר. איזה מזל שאני לא לבד פה.
החצוצרות מנגנות.
כל כלי הנשיפה. ויולות. כינורות. וואו.
עשר דקות של קסם, ואז הכל נגמר, אבל כמו תמיד,
הצלילים עדיין מהדהדים.
הקהל מוחא כפיים. אני צריכה להיות גאה, אני יודעת,
אבל אני מרגישה שזה לא הוגן, כי הם לא מוחים לי כפיים, ולא לתזמורת. הם מוחים
כפיים למוסיקה, ואנחנו רק שליחים.
דממה.
