נפש תאומה

פגשתי את הנפש התאומה שלי ביום שבת מוקדם בבוקר, בחנות נידחת שרק מעטים הכירו. חנות פשוטה, עם קירות בצבע כהה ותאורה צהובה עגומה, קצת ריח של ישן ויותר מדי דברים קטנים לגלות.

הבגדים שהיו עליי היו לבנים ויפים. אני אוהבת להתלבש כך ביום שבת, לא בשביל הדת אלא בשביל ההרגשה המאוחדת, כאילו אינני לבד. הוא לבש חולצה לבנה וג'ינס ואני ידעתי שלא במקרה בחר היום דווקא אותם.  

שנינו עמדנו מול ערימת כדים קטנה. הכדים היו מכוערים, בצבע ירוק חולני עם נקודות ופסים כתומים, אבל הצורה שלהם הייתה מיוחדת. היו לכדים בליטות קטנות וקימורים לכל אורכם, כל מה שרציתי היה לעצום את עיניי, למשש את הכד ולגלות אותו באיטיות.

אמרנו שבת שלום. מעט מדי אנשים אומרים שבת שלום בימינו, ועוד לאנשים זרים. בידיים נרגשות לקחתי את הכד בלי להסתכל על המחיר אל הקופה והוא הלך אחריי ובידו כד זהה כדי לשלם. הושטתי את סכום הכסף למוכרת, שקסם החנות דבק גם בה, כעבור דקה אחזתי בקנייה החדשה שלי.

יצאתי מהחנות ונשמתי אוויר נקי ממכוניות אל ריאותיי. כשיצא הוא הסתכל בי בחיוך ואני חייכתי חזרה, אם לא הייתי ביישנית כל כך הייתי אומרת משהו, ואם הוא לא היה בדיוק כמוני הוא היה מדבר. בלב כבד הפנינו אחד לשני את הגב, וצעדנו לבתינו בצעדים מקבילים.  

לימים פגשתי מישהו שונה ממני, ובשבת הוא אוהב לישון עד מאוחר, אך כשפגש אותי הוא דיבר, בזמן שהנפש התאומה שלי נמצאת אי שם רחוק ממני, במקום אחר.