שן נטושה

ביניהן ישבתי גם אני.   

על המסך ריצדו תמונות. מיטות שבתוכם תינוקות, איבריהם פרושים לרווחה, מביטים לתקרה, בוהים שעות ארוכות לבדם במיטות הפלדה.

חיתולים מבד היו תלויים בקדמת החדר, מתנפנפים ברוח הקלה. עגלות שרוכות, וצעצועים מספר היו פזורים על הרצפה הקרה המרוצפת.      

ליבי החל מתרגש בקרבי. חשתי באי נוחות שהחלה פושטת בכל גופי. תמונה קדומה של ילדה קטנה נטושה בתוך מיטת סורגים, צפה ועלתה לנגד עיניי.

האפלה שעטפה את אולם ההקרנה עטפה ומילאה גם אותי. הילדה הקטנה, במיטה המסורגת שכבה בחושך מפוחדת ומכווצת. חשתי מחנק. ישבתי הלומה, מתבוננת, רועדת, יודעת  בתוכי זיכרון עתיק זה. מזועזעת מן המראות

זינקתי ממקומי.

יצאתי. החוצה! אל האוויר, אל האור – רק לנשום.

עוד באותו יום ארזתי את מטלטליי ועזבתי את הקורס. חזרתי לביתי מוכת הלם ונסערת. במרוצת הימים הבאים שקעתי אל תוך עולם של דימיונות ומראות מעורפלים. התהלכתי כסהרורית, כשעוד ועוד תמונות ילדות עולות ומתנפצות בקרבי, מנפצות עלי את עולמי...

*  *  *

החדר הגדול היה לבן וקר. חלון גדול השקיף על חורש עצי אורן שניטע על מדרון משופע.

מן התקרה השתלשלה מנורה פשוטה. הקירות היו עירומים, ללא תמונה צבעונית או וילון מתנפנף. שורות ארוכות של מיטות קטנות ומסורגות עמדו דוממות באולם הגדול. בחלקן שכבו תינוקות מייללים.

נדמה היה כי הבכי מעולם לא פסק.

מפעם לפעם הייתה נכנסת אל האולם אחות מדופלמת, לראשה מגבעת   שעליה התנוסס  מגן דויד אדום ענק. גופה הכבד המסורבל היה נשרך לתוך החדר בצעדים מגושמים. הייתה דוחפת לפניה עגלה מפחידה למראה. מן העגלה הייתה שולפת מחטים דוקרניות ובקבוקי חלב  מחוממים.   

למרבה הפלא, למראה בואה היה נמלא האולם במצהלות הפעוטות הרכים. מקהלת הצווחות והבכי חגגו ברעש מחריש אוזניים מעל לראשה של האחות.  כשלא יכלה לשאת את קריאות הרעב של הילדים הייתה נותנת את קולה בצעקה רמה "ש-ק-ט!!!". לשמע קולה של האחות היו הפעוטות נרגשים אף יותר, ביודעם כי הנה הגיעה מנת תשומת הלב היומית.

* * *

נולדתי עם שן בפה.

תינוקת זעירה, עיניי שקד שחורות – ושן אחת בפה. מוטציה.

מתוקה, לחיים וורודות, עטופה בחיתולים עליהם סמל בית החולים.  

השן נעקרה. כך  החליטו "המלאכים", הרופאים.

שכבתי נטולת חיים בחדר ההוא, שתקרתו הייתה גבוהה לגופי הזעיר. לא היה וילון צבעוני לעפעף את עיניי או תמונה לרגש אותי.   

חיכיתי לבואה של אימי. אך היא הייתה  עם אחי, התמהמה לה אי שם מלבוא לקחתני.

ואני חיכיתי... חיכיתי...

היו  ימים  כשהייתה באה סוף-סוף לבקרני ולא הכרתיה.  

הייתי נתונה לחסדי האחיות הרופאים.    

ילדה בלונדינית, יפהפייה, עיניי שקד יוקדות, זוהרות. חייכנית, נפוחת לחי ימנית.

חיבקו אותי אך אני חיכיתי לאימי.

ואז יום אחד זה קרה. היא באה. לקחה אותי. לאן? לא ידעתי.

אבא גדול שחור והיא מעשנת כמו קטר פולטת עננות עשן כמחלצת סילוני קיטור.

חיפשתי שד ומצאתי זרוע. מצצתי את הבשר הרך בחשבי אותו לפטמת אימי.     העולם החדש היה מוזר לי. גם  הם היו זרים לי.

דווקא את ההיא הלבנה, עם מגבעת הכוכב הגדול לראשה, מן המיטה  בעלת הסורגים, הנטושה, דווקא אותה זכרתי.        

*  *  *

לימים החזרתי את חובי והייתי לאחות שסעדה חולים. את הפצע המדמם שלי  ריפאתי שם, בחדר התינוקות בו שכבתי אני. 

כשעזבתי לאחר 22 שנות שרות, כך כתבתי:

נולדתי בבית החולים ונשארתי שם.

כתינוקת חולה הייתי והבראתי דרך ידיהם המושיעות והמסורות של הרופאים והאחיות.

החזרתי חוב יקר וסגרתי מעגל.

מזה כ-22 שנה פוסעת אני לאורך מסדרונות הלבנים כשאני מחזירה, סוגרת מעגל חיי זה.

שם הכרתי את בעלי, ילדתי, התגרשתי, בכיתי, שמחתי, סלחתי, קיבלתי ונתתי.

מעגלי החיים שלי לא היו קלים, כשהמקום היחיד בו הרגשתי מוגנת היה הבית הזה, בית החולים.

יוצאת לבנות בית חדש, בית לעצמי. הבית שלי.

משהו בי גדל לאט ובטוח. בעזרת הטיפול בחולים, היה זה הטיפול בי.

השלמתי את ייעודי, את תפקידי.

  יוצאת לחופשי,

תודה ...