צילמתי אותה! הנוכלת הקטנה, הפושעת הזו. היא עוד תשלם על מה שעשתה לי. ולא רק לי, לכל אחד שעבר לידה. בקרירות מבחילה, ובאפטיות מוחלטת, סימנה להם להסתלק מדרכה. אמרתי לעצמי ואחר כך גם לה, שנתראה בבית המשפט.
אם יש משהו שאני שונא, זה אנשים שתופסים שני מושבים באוטובוס. ואני לא מדבר על כאלו שמשקלם גבר עליהם, אלא על בנות צעירות שהחליטו שנוח להן לשכב ושאחרים יעמדו. גם היא, בחורה חטובה עם ג'ינס אופנתי, פעלה כך. תפסה לה במהירות את צמד המושבים 47-48, ובלי להניד עפעף נשכבה על שניהם. בעצם, ייתכן והיא הנידה עפעף, אך לא ראיתי זאת משום שאת פניה עיטרו משקפי שמש גדולים. סנובית.
הנסיעה ההיא זכורה לי בעיקר בגללה ובגלל קבוצה של ילדים מעצבנים, שהחליטו לשמוע מוסיקה בקולי קולות. הצטערתי שלא היו עליי אוזניות ספייר לתת להם ונאלצתי לשמוע שירים מדכאים עד שראשי התפוצץ. קמתי וצרחתי עליהם כמו שמאמן כדורסל צורח על שחקניו אחרי מהלך רע. ההבדל הוא שהשחקנים מביטים בו מזיעים ומבינים את הוראותיו. חבורת הכלומניקים שהיתה מולי לא הנידה עפעף, והפעם זה היה לי ברור כשמש. התלוננתי אצל הנהג שעצר את האוטובוס ואיים לסטור לכל אחד מהם. הם נרגעו והשקט חזר על כנו. אבל הבחורה ההיא, מהמושבים 47-48, המשיכה לשכב לה.
הבטתי בה בזעם, היה נדמה לי שהיא נרדמה כבר, משום שהחלה לנחור. הבטתי בה, דווקא יפה, גבוהה. נעליה נראו לי מעט גדולות. אולי היא במידה 47, אולי 48. ככה זה כשמשחקים כדורסל, חשבתי. רגע, אני מכיר אותה! שיחקתי נגדה בשכונה דימונאית מכובדת. היא לא ריחמה עליי ולא הסכימה שנתחיל את המשחק בפור של 0-20 לטובתי. תוך דקה וחצי בערך הביסה אותי כאשר אני מתנשף בכבדות אל מול קולות הניצחון שלה. מאותו היום הרגיזה אותי. ידעתי שהיא חצופה שאין כדוגמתה ועלי ללמד אותה לקח שלא תשכח בחיים. מקרה האוטובוס היווה לי הזדמנות גדולה לכך.
הנהג המשיך לדהור ואצלי הבהבה מנורה בראש, שסימנה רעיון מבריק. שמתי עליי את פאת הזקן והמשקפיים עבות העדשה, שאני שומר למקרה הצורך. הוצאתי את המקל מתיקי והלכתי אל עבר המושב שלה. בצעדים איטיים, כמעט נפלתי מספר פעמים, אך נתמכתי באנשים שישבו בנוחות. הגעתי אליה וביקשתי את סליחתה. 'האם אפשר לשבת?', שאלתי. היא הביטה בי במבט של רחמים והזיזה את רגליה. לא האמנתי! התכנית שלי מצליחה! לפתע חשתי כיצד ילדיי לעתיד צועקים הצילו. בעיטה אל תוך ענביי, אשכיי, ביצי הפלא שלי, הכתה בי כרעם ביום בהיר, ובאמת שהיה יום בהיר בחוץ. התקפלתי לעיני הנוסעים ההמומים. בינתיים היא שלפה את הפאה ממני, והוכיחה כי אני לא יענק'לה בן ה-80 אלא קובי בן ה-24. העלמה הצעירה, משי שמה, החלה לנאום:
"אתה חצוף שאין כדוגמתך. אני אשכב איך שאני רוצה, היכן שאני רוצה. איש לא יאמר לי מה לעשות. התחפשת לזקן! אתה לא מתבייש?". האמת, לא התביישתי כך מאז שילדה מהכיתה שלי עקפה אותי במירוץ שליחים בכיתה ב'. אני זוכר שאבא הלך משם בלי להסתכל לי בעיניים וציין שביישתי את משפחתו. רציתי כל כך לענות לה, אך איברי הרבייה שלי זעקו עד השמיים.
כשנרגעתי, והנוסעים הפסיקו להביט בי במבט מאשים, פתחתי בנאום האשמות כבד כלפיה, וכלפי הדור שלה. "אתם כולכם חסרי כבוד! רציתי רק להוכיח לך שאת חצופה, שתפסת שני מקומות סתם. זה בזבוז המקום הכי גדול שראיתי מאז הגברת עם הסלים מהשיר של אריק איינשטיין!". היא הביטה בי ואמרה "אריק מי? ברמן?". התייאשתי. ירדתי בתחנה הקרובה. נמאס לי לחנך את מי שלא מוכן שיחנכו אותו.
עברתי לאוטובוס אחר, רגוע. לא היתה שם אחת שתפסה את כל המקום. התיישבתי במושבים 47-48 וחשתי שניצחתי. מהר מאוד נזכרתי שלא ממש, כשהבטן שוב כאבה לי. נשכבתי לנוח. נערה צעירה אחת ביקשה ממני לזוז כדי שהיא תשב. צרחתי עליה שבטני כואבת מבעיטה ששלחה אליי בת גילה. 'הבת של גילה? אתה ממש מסכן', אמרה לי ונשפכה מצחוק. 'תן לשבת או שתחטוף עוד בעיטה'.
לא קמתי. חטפתי שוב.
העיקר שאני יודע לעמוד על שלי.
לפעמים אני מצטער שלמדתי בעיוני...
