מתפרקים

כולנו יושבים בחדר ורועדים. כל מבט מופנה לפינה סוררת-חסרת-פוקוס ואנחנו רועדים.

הוא נלחץ מההמון, היא סתם רוקעת מחמת ההרגל, הם מסתירים את מה ששווה ערך בעיניהם לסוד חייהם, היא מחכה לשיחה, רק מילה ממנו.

כל אחד יושב על הכיסא שלו בלבד; שוחה בבריכה מלאה באדישות, התרגשות, עצב ואכזריות, קור וחום, רדוד ושטחי מול עמוק וחותך, נקי מול מזוהם.

כל אחד מאיתנו נמצא בעולם שלו. כל איש ואיש היושב בחדר הזה מרוכז אך ורק בעצמו. לא מסתכלים קדימה, לא מוציאים את הפקקים מהאוזניים, לא יוצרים קשר עין. ובמיוחד לא מנהלים דיאלוג כלשהו; רק המונולוג הפנימי מתנגן שוב ושוב, הוא לעולם לא ישחק.

הרטט מדבר בפני עצמו, מצהיר ברשמיות שזה בעצם כל מה שיש, כל מה שנותר לנו.

הדחיפות, הלחץ, המתחים.

לא בחרנו להתמודד ולכן אנחנו רועדים.

הר הגעש לא יתפרץ. הוא לא. לא בתקופה שלי. שהם יתמודדו. ואני...אני רועד.

קשה ללחוץ יד לאצבעות מרקדות,

קשה להאמין למצמוץ בלתי נשלט,

קשה להקשיב לאנשים מתפרקים.