יהודה היה תימני נמוך קומה ורזה, קטן שכזה אבל חזק, איש חזק היה עם רוחב לב ענק, כולם ידעו שליהודה הייתה עין חדה ידי פלס ושהוא אוהב לשתות "תה קר" כן "תה קר".
יהודה היה מראשוני הבנאים והמוזאקים בארץ, בנאי ורצף דגול, תורים תורים היו באים האנשים והשמועה לא עברה דרך כרטיסי ביקור פרסומות וכאלה רק דרך האוזן והפה, אבל כולם ידעו שהוא לא זוכר כמה שכר ביקש על העבודה שיעשה ולא זכר אף פעם כמה קיבל ואם קיבל, אבל אם היו מכינים לו תה קר, הרבה תה קר, מבעוד מועד ועוד לפני שהיגיע לעבודה היה יכול לרצף בצי'ק בית שלם בזריזות שכזאת בלי להניד עפעף.
יהודה עלה לארץ כשהיה קטן, ילד, מאוד קטן, מזמן מזמן, לפני איזה מאה שנים לפחות, העבר שלו היה מפואר, מאוד מפואר, חבל על הזמן, כולם ידעו שיהודה אוהב מאוד "תה קר" ואף אחד אז לא עשה מזה עניין.
כשהאוטובוס היה מגיע שמחה הייתה שולחת את ביתה הקטנה והאהובה של יהודה לראות אם אביה ירד, אם הגיע זה היה סימן טוב, סימן היה שעוד לא איבד את ההכרה, שמחה הייתה רצה לשער וצועקת: "יהודה, יהודה בוא מהר, בוא עכשיו", והוא היה בא, ככה הוא אהב אותה, היה מיד בא והופך את הכיסים היו לו מכנסיים עד לברכיים הכיסים היו מלמטה מציצים, גרביים עד לברכיים מגולגלות בגומי של חיילים בצבע חאקי, תמיד באלו המדים, בקיץ ובחורף היה לו חם תמיד היה לו חם ונעים, מי היה מאמין, שקצת גשם יהרוג אותו ביום מין הימים, ושמחה הייתה אוספת את המצלצלים מה שנשאר מה שיש לפני שיהיה מאוחר. לפעמים הוא היה נכנס, יושב לשולחן ושמחה הייתה מגישה לו משהו לאכול איזה מרק חם, ובדרך הייתה מדברת בקול רם, כועסת או מתלוננת, היה מסיים מהר מהר את הארוחה וקם, ועוד לפני שהספיק לצאת את הדלת הוא היה שומע: "וישבע ישורון ויבעט", הדרך שהיא אמרה את זה והסלנג, זה היה משהו, היו המילים נחקקות בראש לא היו יכולות לעולם להישכח, אבל הוא לא היה מגיב, אף פעם לא הרים יד, חוץ מפעם אחת, הוא ידע שאם זה יקרה, היא תשבור לו את העצמות את הכלים שבבית את הביצים ואת היד, ככה הייתה חזקה שמחה, פעם אחת זה קרה והוא ידע, אז לפעמים היא הייתה מקללת אותו אבל רק בתימנית אצלה לא מנבלים את הפה, היא הייתה אומרת, לא מנבלים, לא בעברית, והוא היה אומר לה שיש לה רק מזל אחד שהם בני דודים והוא לא יזרוק אותה לכלבים, והיא הייתה עונה לו, אבל כולם ידעו שזה רק דיבורים שהוא לא יעזוב אותה והיא תישאר איתו עד קץ הקיצים, כי אין לו מלבדה בעצם אף אחד בעולם, ככה היא אהבה אותו.
יהודה היה יוצא למפגש עם ג'ק ועמרם וכל החבורה, כולם בינתיים עברו כבר לעולם הבא, והיו אלה יושבים אצל נחמן השמן עם הכרס הגדולה שהיה בעל הקיוסק הקטן בשכונה שהיה כל כך שמח שהגיעו, בכל זאת היום תהיה קופה יפה, והיה לו פנקס והוא היה רושם, על החשבון, הוא ידע ששמחה אישה שלא אוהבת חובות והיא תשלם לו, לא לפני שתקלל ותגדף אותו במיטב הקללות העסיסיות בשפה שלו, שהוא כבר שמע עשרות פעמים ומכיר אותם בעל פה.
אחר כך מתילדה אשתו הייתה באה ואומרת: "היידה שמחה היידה, הגיע הזמן", והיא הייתה באה וגוררת אותו למיטה חולצת את נעליו, ומכסה וסוגרת את הדלת, "תישן חביבי, תישן", שישן טוב שישן.
לפעמים הייתה שומעת חבטה עזה, זה היה קורה כשהוא היה נופל מהמיטה, אבל שמחה ממש לא התרגשה והייתה מספרת את הסיפור הזה שפעם, היא שמעה חבטה, היא רצה ליהודה למיטה הרימה אותו בכל כוחה והרגישה שהוא לא נושם והיא ממש נבהלה וצעקה: "יהודה מת, יהודה מת" באה השכנה מניה קראו לה מניה שמה זיכרונה לברכה, זאת שהייתה אחראית על החולים בשכונה היא שידעה לעשות כוסות רוח ותרופות מעשבים וכאלה... בדקה את יהודה ואמרה, צריך להזמין את הרופא, הרופא היגיע ובדק ובדק ואמר, שאין מה לעשות ויהודה הלך לעולמו, מת, מת, כבר לא קיים, הוא בדרך לעולם שכולו טוב, והיא הייתה אומרת: "אבל הוא כאן, הוא כאן", אחר כך אמרה: "ברוך דין האמת" וכיסתה אותו בסדין לבן.
זה היה בערב שבת, שמחה סגרה את הדלת ספקה כפיים וחיכתה למוצאי שבת. הייתה אישה אדוקה שמחה, לא מתאבלים בערב שבת. בבוקר יהודה התעורר וקרא: "שמחה, שמחה", והיא צעקה בשמחה: "יהודה חי יהודה חי", היא אפילו לא בכתה היא ידעה שליהודה יש תשע נשמות והוא לא השתמש עדיין בכולן, עדיין לא מיצה, אחר כך הייתה אומרת שיהודה זה לא סתם, שהוא לא רק בעל ואבא של הילדים שלה, שיהודה זה בן הדוד שלה שאהב אותה עוד משהייתה ילדה, ושליהודה יש עבר מפואר והוא חד עין ויש לו ידי פלס והוא המוזאק הכי טוב בעולם ויש לו את הלב הכי רחב שהיא מכירה רק שהוא מטביע את יגונו בגלל בניו מהאישה הראשונה שהחרימו אותו בגלל שהוא אהב כל כך אותה עוד משהייתה ילדה ועזב את אמא שלהם ואותם, והבעיה היחידה הקטנה שלו שהוא אוהב "תה קר".
גירושין לא היו באים בחשבון גם אם הייתה מונחת חרב על צווארה, ככה היא אהבה את יהודה ככה היא אהבה.
אפילו כל הילדים בשכונה אהבו אותו והיו מתקבצים אצל הקיוסק של נחמן מיד כשהיו רואים אותו שם והוא היה קונה לכולם ממתקים ושלגונים וכל מה שרק רצו וכל מה שהיה שם, וכולם אמרו שיהודה רק אוהב תה קר ושזה נהדר, אף אחד לא אמר שהוא אלכוהוליסט או שתיין, או בזבזן.
כשיהודה מת, מת ערום ועריה והיה כבר חולה ארבע-עשרה שנים וכבר לא עבד ולא היה צעיר וכסף כבר לא היה, לא היה מצלצלים ולא תה קר, ולא ממתקים ושלגונים ואף אחד לא ביקר אותו ולא בא ולא שאל מה העניינים ולא נתן לו תה קר שהוא כל כך אהב, לא החברים ולא הילדים שגדלו בינתיים ולא אחרים.
שמחה לא עזבה אותו אף פעם וטיפלה בו באהבה ובחמלה ובמסירות אין קץ, כיאה לבעל לאבא ולבני דודים, היה לה אותו, ולו היה בעצם רק אותה, היא ידעה, אפילו שכסף לקבורה לא היה בנמצא היא הייתה גאה ביהודה, מאוד גאה, בלוויה באו המון המון אנשים מכל הארץ, שמחה דאגה שתהיה מודעת אבל גדולה בעיתונים, וכולם באו, ספקו כפיים בשקט בשקט ששמחה חס וחלילה לא תשמע, הם דיברו בינם לבינם איך חבל על יהודה איך חבל, הרי הוא הגיע לארץ מזמן מזמן, ילד, והיה לו עבר מפואר, ממש מפואר, והייתה לו עין חדה וידי פלס והיה מבין הבנאים והמוזיאקים הראשונים ובין הטובים בעולם ושיכול היה להיות עשיר כמו קורח למשל, אבל יהודה היה תמיד אומר משפטים כמו: "חיים רק פעם אחת" או "אכול ושתה כי מחר נמות" וכאלה... אף פעם הוא לא בכה על חלב שנשפך, היה לו לב רחב יותר מידי רחב והוא אהב מאוד "תה קר".
ככה כולם אהבו אותו וככה הוא אהב אותם.
כשיהודה מת, שמחה ידעה, יהודה ייקח אותה איתו, ככה הוא אוהב אותה,
והיא הסתגרה בבית במיטה, דעכה ודעכה ודעכה,לא מצאה שום סיבה שבעולם לקום, והחיים שלה היו מתים אחרי שמת 13 שנה, ככה היא אהבה אותו, ככה היא אהבה.
19.2.06
"כל הזכויות שמורות"
