כל מי שאי פעם ניסה להתחיל איתי דחיתי אותו במהרה. כל הניסיונות הכושלים האלה, של המשפטי פתיחה בברים או ברחוב או בפייסבוק. פשוט לא יכלתי לענות להם בחיוב, כל שיחה שהייתי מתחילה הייתה נגמרת בטלפון של המכבסה הקרובה, ובנשיקה על הלחי. בחיים לא אהבתי מישהו ובחיים כניראה אני לא אוהב, או שכן, לא יודעת, זה פשוט לא ניראה לי כל כך נכון לאהוב. זה לא שאין בי את הרגש הזה, אני כן אוהבת משהו, נגיד את המחשב שלי אני מאוד אוהבת, ואת הספר החדש של מוריקמי אני גם מאוד אוהבת. אני אוהבת סרטים, ויש כמה מאכלים שאני דיי מחבבת.. אבל אנשים - לא. אני לא אוהבת אנשים, אני לא אוהבת איך שהם הולכים, איך שהם חושבים, איך שהם מדברים, בחיוך הזה של 'אני מנומס' ובצחוק הזה של 'אני חייכן', איך אפשר לאהוב אותם? אנשים זה דבר רע, אפילו רע מאוד, ואני לא מגדירה עצמי כבת אדם, כלל לא, אולי אני אלוהים - התגלומותו של אלוהים בבת אדם. אלוהים שונא אנשים, בגלל זה הוא הורג כל כך הרבה מאיתנו, וכולם חושבים שאלוהים הוא זכר, והנה הוא בא בדמות אשה, והנה אני מסתכלת על כולם מגבוה, נקודת המחשבה שלי היא לא של כולם, והנה אני האלוהים!
בגילוי לב אספר לכם, עברתי וניסיתי פסיכולוגים בעבר שניסו לשפצר ולנתח את האישיות שלי, אך הם הגיעו למסקנה אחת מסכנה - שיש לי ילדות כואבת וקשה; שאלו אותי על המשפחה קודם כל, ואמרתי שהכל בסדר, תודה. שנית, הלכו לחבריי הילדות שלי. הייתה לי אחת, חברה אחת טובה, היא גרה קומה מעלי, ומאז שאני זוכרת את עצמי היינו ביחד. בין אם רציתי או לא רציתי היא הייתה אצלי או שאני הייתי אצלה. פשוט, אמא שלי הייתה בקשר טוב עם אמא שלה, ואז בצירוף מקרים עברנו לגור באותו בניין. אני זוכרת את המבט שלי כשאמא שלי סיפרה לי שיש לי חברה בבנין, התרגשתי כמו אבן שיורד עליו גשם, כמו ציפור שאמורה לעוף והדבר היחיד שהיא רוצה זה ללכת.
לימים הפכנו אני והיא צמודות מאוד, או - חברות. כן, הייתה לי חברה. לא יודעת אם אהבתי אותה, אבל יותר מהכל אהבתי שהיא אומרת לי "אני אעשה בשבילך הכל, את החברה הכי טובה שלי", אז לפעמים כשהייתי צמאה מעט היא הייתה קונה לי ולה בקבוק גדול של מיץ ענבים או כשהייתי נראת קצת מדוכדכת היא הייתה קונה חפיסת שוקולד פרה והיינו זוללות במרץ. לא אהבתי את זה, אבל הרגשתי צורך לרצות אותה. עם כל השנאה שלי כלפי הסובבים אותי, עד שאני מתקרבת למישהו אני לא רוצה שהוא יהיה מאוכזב ממני. אז הייתי אוכלת את השוקלד למרות שהיה עושה לי בחילות וצרבות, ומתיקות נוראית בגרון עד כדי צריבה. לא אהבתי לאכול שוקולד, ממש לא. כל כך שנאתי שוקולד שבזמן ההוא לא יכלתי אפילו לראות את זה. מאותו מקרה אני לא אוכלת שוקולד בשום סוג ובשום מין, אולי מידי פעם קוביית שוקלד מריר.
שוקלד מריר הוא יותר מהכל מה שמייצג את החיים שלי. שוקלד, ומריר. השילוב של שתי המילים האלה הוא גאוני - מצד אחד, שוקולד, מוצר שכל ילד וילדון אוהב לאכול ולזלוז, אך לא די שהוא רק ישמח אותך באכילתו, השוקולד גם יגרום לרופא השיניים להוציא את השיניים שלך מהמקום ולשים חדשות בצבע כסף או זהב - סביר שאז לא תהיה שמח כלכך ואפילו עצוב. שוקולד הוא דבר והיפוכו, צריך לאכול מעט ולהסתפק במעט. מריר, או מרירות, הוא מה שמסמל את החיים של כולנו. אין חיים מאושרים, האושר בא מהמרירות - לדעתי, אושר הוא כמה שפחות עצב, וכמה שאתה פחות עצוב, כך תהיה פחות מריר, וכך, לעיניי רבים - תהיה מאושר.
עדיף להיות קצת מאושר, הרבה פעמים - מאשר להיות הרבה מאושר, קצת פעמים.
אחרי שהגעתי לגיל 18, והצטיינתי בכל הבגרויות והלימודים החלטתי לעזוב את הבית. נפרדתי מחברה שלי לשלום בדמעות תנין וחיבוקים מיותרים, ועזבתי לעיר אחת בדירת חדר קטנה. שמתי שם את הפסנתר ולעיתים הייתי מניחה את אצבעותיי עליה ומנסה לשרבט איזשהי יצירה, אך ללא הצלחה הייתי מסיימת את עבודתי על מקלדת הפסנתר, נאנחת וחוזרת למיטה לישון.
הייתי ישנה הרבה, והייתי חולמת הרבה, הייתי חולמת על איזה עולם הייתי עושה כאן, כי אלוהים, עם כל הכוונה הטובה שלו, קצת התפקשש לו. ברור לגמרי שלא הייתי מנחיתה על העולם יצור מזוויע ומגעיל וחסר בושה כמו בני האדם, הייתי משאירה את העולם רק לחיות, ואולי אפילו לא, רק לצמחים. הייתי משאירה את העולם כמו תמונה לא גמורה, עם המון עצים ירוקים מלאי עלים, ומדשאות. ושום אדם ושום חיה לא תוכל להרוס את היופי המושלם הזה. אלוהים לא מבין שאי אפשר למצוא מקום שקט במועדון, אם הוא רוצה שהעולם יהיה טוב הוא חייב להעיף מכאן את כולם, או פשוט לצאת בהצהרה שהוא לא קיים. ואז כל חולי הנפש יטרפו את נפשם בתלייה או טביעה או קפיצה, והאנושיים ישארו ויחליטו מה לעשות, איך לעשות פה מקום טוב יותר.
מהר מאוד הם יבינו שאין לעשות כולם, מה שנשאר להם לעשות הוא פשוט לעזוב את כל הישבות האלה ולהתרכז כל אחד בעצמו, ואז לא נצטרך לחשוב על איך לרצות ואיך לא לרצות, איך להתאהב ואיך לגרום לאחרים להתאהב בך. כשנתרכז בעצמנו העולם יהיה שקט יותר, בלי ריבים. לרבים האגו הוא תכונה רעה, אך האגו הוא תכונה נשגבת. אנשים עם אגו גבוה יבינו מהר מאוד את משעמות החיים ואת העולם הזה. מה בעצם הפואנטה בכל הכדור הזה? פשוט להיות עם עצמך. זהו, זה הכל.
תשאלו את אלוהים.
כל ניסיון של גבר להתחיל איתי ניפח לי את האגו, והאגו שלי מתנפח מיום ליום. לא אשקר, אני מטופחת מאוד, אני מתאפרת לפני כל יציאה, החזה שלי מספיק גדול כדי שאיש מקצה המדרכה השנייה ינעץ בו מבט משתוקק. אך כאמור אני מסרבת יום ויום ואפילו שעה ושעה לגברים שמתיישבים לידי לפתע בלי שום התראה. ואלו שמבקשים יפה, מקבלים שיחה, ואלו שמבקשים ממש יפה, מקבלים את הטלפון של המכבסה. אני לא אישה של אחרים, אני אישה של עצמי. באיזשהו זמן יצטרכו להבין את זה גברי העולם ויתנו לי לנוח לנפשי. אבל עד אז, אמשיך להתאפר ולטפח את עצמי, אמשיך להסתכל עלי במראה עם הסומק והשחור בעיניים, לחשוב על איזה גבר יבוא אלי היום בבר.
ואולי אתם חושבים שהסיפור שלי יגמר כשאני אמצא את אהבתי, ברור, הרי כל העולם חושב שלכולם יש אהבה. אבל לא, דחיותיי לגברים נאים, וחכמים, עם טעם טוב, שריירים, ובעלי חוש הומור - הסבירו לי לעצמי את ייעודי בעולם הזה. להיות לבד.
מאז ומתמיד אני לבד, אפילו עם חברתי הייתי לבד, היא הייתה מדברת והייתי מקשיבה לה בחצי אוזן. אבל מאז שעזבתי אותה חיי השתנו, חוכמת החיים שלי התפתחה, ואני לא רוצה לעשות כלום מאשר לשכב בבית ולחשוב.
או שאולי אתם חושבים שאני אלך לגור עם אמא שלי, או עם אבא שלי, או עם סבתא וסבא שלי, או שאני אבקר את האחים שלי ואמצא עבודה. ואטפל בילדים קטנים, ואטפל במוגבלים, חסרי יכולת, חסרי מחשבה.
האמת שתליתי את עצמי על איזה עץ ביער. עד עכשיו אני לא יודעת אם מישהו מצא אותי ולקח אותי. והאמת שאני לא רוצה. אני רוצה להיות לבד עד שהעץ הזה יפול מעצמו. כי העץ הזה הוא לבד, כבר בטח איזה אלף שנה,
בערך כמוני.
