היא לא מבינה שאני עייף. עשרים שנה אני מסביר לה, מספר לה את אותו הסיפור, והיא- בשלה. תעשה את זה, תעזור לי פה, שם, תיקח את הילדים מהגן, מבית הספר, תסיע אותם לאן שהם צריכים, לצבא. מה לא. הפכה אותי לכלבויניק שלה. אבל אני עייף. אז את רוב הדברים אני לא עושה כלל וכלל. שתסתדר לבד. אני ממש עייף.
אני עייף מהחיים האלו שאכזבו אותי פעם אחר פעם. מהחלומות שהיו לי ולא הגשמתי, בגלל סיבות כאלו ואחרות. יש לכם מושג מה זה לראות חלום מתנפץ מול העיניים? שומעים רק דבר אחד- את הלב שנשבר לאלפי רסיסים קטנים. תיזהרו לא לדרוך שם, שלא תיפצעו. ולא שהיו לי חלומות גדולים, רק להיות מאושר. ובמקום זאת, הלכתי כמו העדר- אחרי המשפחה שהייתי חייב שתהיה לי, עם האישה והילדים, שלא ממש אותם רציתי. זה היה או זה או כלום, ועדיף משהו ביד.
אבל התעייפתי, ולא מהיום. אני חושב שזה מהרגע הראשון של השגרה המחורבנת הזו. לקרוע את עצמך בעבודה רק כדי להראות שאתה שווה משהו בעולם האכזר הזה, כדי שהילדים שלך יוכלו לאכול ולשבוע ולראות סרטים מצוירים ואז ללכת לחוגים, לשחק כדורגל עם נעליים חדשות. לחיות. וכדי שאשתך לא תנדנד לך במוח על תעסוקה, ולמה אתה לא עושה כלום עם עצמך, ואיזו מין דוגמה אתה נותן לילדים. לא כך דמיינתי את החיים שלי.
לפעמים היא מאיימת לפרק את הכל. אני בעד, אבל יודע שזה לא ריאלי. גם אם זה כן, אנחנו שני פחדנים. לעולם לא נבצע את הצעד הזה גם אם הוא יגרום לשנינו אושר, רק מהפחד של מה יהיה אחר כך. רוב האנשים הם כאלו. גם אם רע להם, לא יעשו דבר בכדי לשנות את המצב. הם מעדיפים לשקוע במצב מוכר ולא לנסות משהו חדש שאולי ישפר את מצבם. גם אנחנו כאלו. נסבול עד קץ הימים, כנראה.
התמכרתי לפני שנים לסיגריות זולות. בכל פעם שאני עייף אני יוצא החוצה ומכיר כמה חדשות. שואף אותן לריאות עד שהן מתפוררות כליל, וחוזר הביתה, אל הקופסא המעייפת. לעתים אני מטייל, ומטייל. מעשן כמו קטר, רק בכדי לדחות את הקץ של החזרה הביתה. אני יודע מה יקרה בדיוק כשאחזור- קיטורים, בקשות, טענות, מענות. אני מפשפש מדי פעם בפעם בזיכרון שעוד קיים, וחושב איך הגעתי למצב הזה. אחרי מספר מחשבות אני מתעייף, ועולה הביתה. הטענות מגיעות, אך אני- מורגל. כבר למדתי איך להתעלם ממנה. אני נזרק על המיטה, גמור מעייפות, נרדם, מקווה לחלום על חיים טובים יותר.
גם בחלומות אין ישועה. אני קם, מביט מסביב, זורק את כל הקללות שאני מכיר. העייפות גוברת, אך אני כלוא במצב שבו אין לי פתח מילוט. לעולם לא אשתנה כבר, אני בן אדם חי-מת, חסר כבוד עצמי. אלמלא הילדים, כבר מזמן הייתי עושה משהו, אני חושב לעצמי וצוחק. מדוע אני צוחק? מפני שגם אם לא היו לא בטוח שהייתי פועל לשנות את חיי. כשחשבו על המילים 'חסר עמוד שדרה' התכוונו אליי, והיתה תמונה שלי בצד. החיים משכו אותי ועושים בי כרצונם. אני- רק הולך אחריהם.
עכשיו אני כבר ממש עייף.
אז אני כותב, מוציא הכל החוצה. כאילו שזה יעזור למישהו, בוודאי שלא לי.
היא אומרת לי שהיא התעייפה ממני כבר.
'חתיכת עייפות', אני זורק לה, ולוקח עוד חפיסת סיגריות בדרך לטיול היומי שלי.
'אני רוצה שנדבר', היא אומרת.
אני משיב לה שאין לי כח. שתתן לי לחיות את חיי עד הסוף בשקט.
אני יוצא אל הטיול הקבוע שלי, מעשן בשרשרת, ולא יכול להפסיק לחשוב.
תוהה ובוכה. עשרים שנה קודם, היה לי הכל.
היתה לי אהבה גדולה, היתה לי עבודה מסודרת שאהבתי.
בשניה אחת, שתי דפיקות בדלת, ושלושה שוטרים עם בשורה מרה, נגמרו לי החיים.
עשרים שנה קודם, הייתי מישהו, בעל משמעות.
כעת אני סתם עוד אדם בעולם, שמתעייף מכל שטות, ובוכה מכל דבר קטן.
מחפש את המשמעות שלו, ומעשן.
כי זה מה שנותר לי.
להרוס את עצמי.
(לא קשור אליי או למשהו מציאותי. סתם הולם את אווירת כיפור מעט).
