(קצת שונה. אפילו נטול כללים. וקצת ארוך!)
והימים - היו ימים שבין כפרות לכיפור ורוחמה נשאה רגליה ובחובה תרנגולת נפשה, פרכסה בין חיים לזכרונות, בין עצב לפיסות-שמחה החקוקים על חריצי מצחה הסדוק מכובד התלאות, אשר כולם כאחד, שבו ועלו באותם ימים, ונוראים העינויים שהיכו על חטא השנים הרחוקות, אשר על דפנותיהן פסעה אותה רוחמה, אשה דקת-גוף ושבירה, בנסיון לכפר, אך כבכל שנה, עת קרבו אותם ימים, הסתערו היסורים אל קירבה.
ושתי עיניה, שסוגות היו בחוחי הוורדים, זרמו עם דמעותיה אל אותה חצר-חטאים, בה זרועה עדיין הכלימה בין שורשי עץ הרימון, שנתן פירותיו דווקא באותה עונה שבה רוחמה היתה נותנת נפשה לדין של מעלה, ומקריבה פריה לסליחות...
נערה זכה היתה רוחמה. גווה הזדקר בפני הבריות בגאווה ופניה השוחקות בירכו בברכת השחר את המקדימים קום בדרכם למקור פרנסתם, כאשר היא היתה נושאת כד החרס למלא בו מים צוננים של בוקר. היא שלחה עיניה לרחוק, לאי-שם מעבר למעיין הנובע, ומוחה נבע אף הוא דמיונות אל ארמונות, שלא של חול, להרוותה ברגעים ספורים של חן ואהבה, אותם חסרה מזמן שמתה עליה אמה, אביבה, עליה השלום, אשר טמנה בקברה את ל'ו שנותיה.
רק חיכוך המים בשובלי שמלתה, השיב אותה אל הפחון הרעוע, אשר בקיץ הלהיט עליה את חייה ובחורף הצפין בגופה שרידי כפור, השזורים בנפשה עד עצם. כרותה מהזיותיה, היתה מהבילה קפה נטול ריח, כי עשתה בו שימוש חוזר, על שיד אביה, השרוי באבל תמידי על מות אשתו לא השיגה מטבעות, גם לא לפת חרוכה.
עיני השכנים היהודים היו מהם והלאה. כמה משפחות נותרו בסמטת הפחונים. שתיים מהן הבטיחו לעזוב אחרי החגים. רוחמה ואביה היו בין האחרונים מאחורי הגדרות. כמו היו עמוד זיכרון ליהדות, אשר חייתה שם, ואשר ברבות הזמן ספגה כוח ורווח ממסחר, ושמה פניה אל לב העיר הגדולה, הרחק מדלות הפחונים.
את השבת היתה רוחמה מקבלת בשתי זרועותיה הלאות, כי עסקה בנשיאת כדי מים עד לבתי הגויים, אשר נחשבו לחשובים במחשבתה. בבתיהם היתה אמא, אשר הצליחה להעמיד תבשיל עלים מהול תיבולי בר ומהביל ריחות של מטבח חי. ריח של כפר עלה ממטבחן. את נרות עיניה היתה מדליקה בצריבות כאב ומברכת בדמעותיה על הלהבות החורכות את השקט, שעיתים, מופרע היה על-ידי גניחות אביה המחרחר אף הוא אל המות, אל מנת-חלקתה של אשתו. וכשלא היו לה הנרות הממשיים, וכשלא נמצאה המנוחה לנשמתה ולרעב לא באה שבירתו, כרסמה רוחמה ציפורני חייה המאובנות וניסתה היא ללקט זרעוני מרפא לאביה ולתת לכרסו רגיעה מגרגורי רעב, אשר תקפו אף אותה.
חמידה, אשה גויה היתה, אשר הבנה שׂררה בנפשה, ובסתר היתה מעניקה ל'חוסים' האלה, כלשונה, קומץ שעועית אפויה, 'חמין של רעב', כך כינתה היא את המאכל. היא היתה פוסעת חרש. רעולת פנים מתגנבת אל הפחון וממנו, שמא יבחינו בה שאר גויי השכונה, אשר נפשם לא היתה עם "היהוד" (היהודים) שנותרו בשכונה.
והאב, האב אשר לא נתן שמו לביטוי משום התבטלות בפני רוחמה על שאין בידו לפרנסה, היה לועס חרפתו עד חנק בעוד היא, רוחמה, נשענת על קיר הפח הרעוע, שעוד היה מסוגל לשאת את קלות משקלה ומביטה היתה אל אביה נטול החיים, הלועס את רעל הזמן ומתבלה עם כל נגיסה הבאה אל פיו בדמע ובעוני. ומאלה החיים, רוחמה היתה נושאת רגליה אל חצר הפחון הזרועה קוצים, ומחטטת רגליה במדקרות הרפש ושואלת נפשה אל שדות זרים. שם הדממה שוחקת יותר, והשקט היה, שקט של שלווה לנשמה ולא שקט של מות העומד לתת זעמו בכל צרות הפחון בו היא שמה חייה לכלימה ולרעב. ובזמן שפסעה היא אצל צל הרימון לפרוש גופה הדל לרגליו, שם לנשום שורשיו, נפרשו במוחה המחשבות.
בעוד היא הגתה בשורשים הענפים, המסתעפים אל תחתיות אמא-אדמה, ביקשה לבוא בזרועות אמה שלה, להתנחם, להתחמם ולהשתלב בבית המתים כבת-בית. כבבת-עין להתחבב על המלאך הגואל, שישאנה אל מורדות הדרך המובילה אל תחילת סוף היסורים.
באחד הימים, אחר שעשתה קרצופים שלפני חג הכפרות, ומשהיו היהודים הגברים שנותרו עוד בסמטת הפחונים, מביאים 'מנחתם' אל בית-הכנסת, והנשים היו טרודות בהכנות, ואביה חבוי היה באבלו, עשתה כהרגלה ונשאה גופה לתיתו נחמה מוצלת מתחת לעץ הרימון.
בעודה שקועה באמה, בדלותה ובעצבון אביה, חשה מבעד לעיניה העצומות צל נוסף מרחף מעל פניה. היא פקחה ראייתה. הגבר, אשר ניצב שם הפריע התאחדותה עם כל המות שידעה. אשרף ניצב שם וכד חרס בידו. הוא הושיט לה כדו ואמר: איזה חום, נאר, (אש), הנה לך שניים גרושים, לכי והביאי מים לקרר חומי.
היא קמה ממרבצה, נטלה את הכד ואת שני הגרושים מידיו ומיהרה למלא בקשתו, כי ידעה שבשני הגרושים תיטיב עם אביה במעט מזון משופר בערבו של יום הדין. שמחה מילאה את לבה. עיניה קרנו. שני גרושים. עוד מעט ירק לשאר הירקות, אשר כבר הכינה לתבשיל המחר.
בפזיזותה היתה מקפצת בדרך אל המעיין. אשרף שלח אחריה מבט מחייך, כמו הבין שהביא עליה מעט שמחה. הוא תחב ידו לכיס מכנסיו, לשלוף ממנו עוד כמה מטבעות. הוא הביט בה בשנית, וידו השניה מונחת היתה על ראשו ומעיניו ומשפתיו שמלמלו, שלח אל עצמו חיוך גדול ורחב.
ואשרף, גוי גדול במידות היה. מחונן ביופי וחיוך מלאכים עיטר את פניו. על פי אמו, סעידה, מסופר היה בכפר, כי בליל לידתו חלמה היא על מלאך צחור פנים ונקי מכיעור, אשר הבטיח לה, כי יבוא אליה בבוקרו של יום המחרת. וכך נעשה. עם בוקר נולד לה אשרף, עם פני אותו מלאך. היא העניקה לו שם: אשרף, (מכובד), וכשמו, כן כיבדוהו כל יושבי השכונה, ערבים ויהודים כאחד. וגם בעל ממון היה, כי נולד להיות בנו של האיש החשוב ביותר, בנו של המוכתר, אשר מתוקף תפקידו נצבר לרשותו רכוש רב. ובזמן שהילך אשרף בשבילי החול במרחבי הכפר, הסירו מפניו הבאים לקראתו את מבטיהם מפאת הכבוד והיראה.
רוחמה שבה עם הכד. משמלתה הדהויה נטפו מי מעיין ומפניה נטפו עדיין אגלי שמחה בעבור שני הגרושים. היא פנתה כה וכה, כי אשרף לא עמד עוד במקום בו פגשה בו, ליד עץ הרימון. היא התקרבה עוד במעט לעבר מרבצה והבחינה בצילו המסתתר מאחורי העץ. היא קראה בשמו ומשלא בא מענה מפיו העשוי להפליא, הניחה לדאגתה לכסות לבה, ובאה אליו בסערה. בידיה היא יצקה על פניו בלטיפה מן הצוננים הצוננים אשר בכד. הוא לא פקח עיניו. ושוב יצקה מים על פניו, אך, אבוי! בהתרגשותה כי גברה בה, נשמט הכד מידיה. המים הרטיבו את שמלתה, מן החזה ועד בירכיה, שעליהן כרעה, וזרמו הם על ראשו של אשרף, שגם מעוצמת פגיעת הכד, התעורר בבהלה.
מצטערת, ניסיתי להעירך מעלפונך...
הוא הניח אצבעותיו על פיה: אינך אשמה, פעלת כראוי. אני הוא זה שלא עמדתי בחום הזה וביקשתי לקחת מעט צל לראשי ורגלי נשמטו אל הקרקע בעלפון.
היא הרימה שובל שמלתה הרטוב וביקשה לנגב את הדם הזב ממצחו.
אשרף חייך למראה דאגתה וביקש: אנא, עזרי לי להגיע אל ביתי, עיני מטושטשות מעט.
רוחמה נטלה על עצמה את האשמה. תחושה זו הביאה אותה להניח לו לכרוך ידו סביב כתפה וכיוונה את צעדיו. הם פסעו בין הפחונים שברחוב היהודי. החשש מילא את לבה, שמא יראו נשות הרחוב, שאשרף, הגבר הערבי, חובק כתפיה, אך למזלה, בעת ההיא היו טרודות הן בהכנות לחג ועד להגיעם לבית האבן של המוכתר, לא הבחינה בה עינו של איש. הם נכנסו הביתה. סעידה, אמו של אשרף, נבהלה למראהו. הוא סיפר לה מה קרה לו ואיך רוחמה עזרה לו להגיע הביתה. למרות מה שאירא ועל שכך, ערמה בסל קש מטעמים ומנעמים, והודתה לה בהגישה לה את הסל. רוחמה נטלה מידה את סל המטעמים והתנצלה: בשביל אבא שלי, את יודעת... אני חייבת ללכת...
היא רצתה להחליף את שמלתה בדהויה אחרת, ויצאה מביתו של אשרף. הוא ליווה אותה במבטיו מבעד לחלון חדרו הנשקף אל שביל הגן הפורח, ועקב אחר פסיעותיה. חזה שבצבץ משמלתה הרטובה, העסיק אותו. הוא חשב: מדוע אמא לא נעדרה היום מן הבית, הרי רגילה היא לצאת בכל יום שלישי לעיסוקה המסתורי. מדוע חרגה היא דווקא היום ממנהגה? הוא הרהר שוב בחזה שהשתקף לעיניו. באור עיניה, אשר אותן השפילה מפאת כבודו. בפניה כבדות הרצינות. אחר-כך הסיר את כתם הדם ממצחו. פשט בגדיו המוכתמים ולבש גלביה. אמו נכנסה לחדרו ושאלה לשלומו.
אני בסדר. את יכולה ללכת...
סעידה יצאה לדרכה. גם הוא יצא בדרכו לעבר עץ הרימון. הוא ראה את רוחמה מרחוק. עמד וצפה במעשיה. היא אספה את שברי הכד, ונשכבה לחסות בכנפי הצל. אשרף מצא כלי בדמוי פחית ופסע אל המעיין. שם דלה מים והתקרב בשקט אל העץ, אל מקום מרבצה של רוחמה. היא היתה שרויה עמוק במנוחתה ולא שמה לבה לנוכחותו. הוא שפך את המים על שמלתה. בכוון החזה. רוחמה נבהלה מן הקרירות. היא קפצה ממקומה, נעמדה על רגליה והביעה תמיהתה בשאלה: מדוע עשית...
הוא חסם פיה בנגיעת אצבעותיו ואמר: סתם, ככה, בשביל המהתלה. רציתי להשיב לך על שהרטבת אותי.
היא צחקה. מעשה השובבות גרם לה לצחוק, אחרי שתקופה ארוכה לא העלתה, אף לא חיוך על פניה. עם הצחוק היפה, המתגלגל, התיישבה היא וממש באותו הרגע התיישב גם אשרף על בירכיו. הם חייכו בשתיקה. רוחמה חשה איך המבוכה משתלטת על גופה, וקמה לנוס אל ביתה. הוא אחז בזרועה החלקה מן המים וקרב את פיו אל שפתיה. הוא גהר על גופה הלח. רוחמה השתמשה בכל כוחה ומאמציה לחמוק מגופו, אך בשל היותו עצום וגדול, הוכרעה תחת תשוקתו. אשרף הפשיל שובלי שמלתה הדהויה ולעיניו נתגלו תום ערוותה ויפי גופה. הוא אסף את שולי הגלביה אל מעל לכרסו המוצקה והשעירה. היא נחלשה אל עוצמת לפיתתו, ושכבה נטולת הכרה לתשוקתו. הוא קטף צוף בתוליה ונטע בה פרי תאוותו.
הוא רצה להישאר בתוכה, אך הערב החל לבצבץ. ובשל הזמן, בו אמורים היו הגברים לשוב מבית-הכנסת, אסף גופו מעליה והחליק את קמטי הגלביה על רגליו. הוא הביט בה בעיניים מעריצות. ירד שוב על בירכיו ונשק לה ברכות. היא ניסתה לחמוק משפתיו, ומבטה הקפוא ננעץ בפניו, כמו היה זה להב מחודד שהחדירה אל נפשו. היא ביקשה ממנו ללכת. ביקשה שיניח לה לנפשה. שיניח לה להתבוסס בתופת חרפתה. כאשר עשה דרכו לביתו, היא אספה את שברי כוחותיה, ונשאה רגליה אל המעיין להטביע במימיו את הבושה. לכפר על חטאה. דמעותיה גאו על אבני המעיין וחרפתה לא מצאה נחמה. תשושה ומושפלת עשתה צעדיה הכושלים אל הפחון. רוחמה החליפה שמלתה הדהויה והמוכתמת בדם שהזרים אשרף, בעת ביקע את כבודה. היא לבשה שמלה אחת, כדי לכסות בה גופה ועוד אחת, כי ביקשה לכסות בה את הכלימה, שמא יבחין אביה בחטאה, וינקום בעבור הכבוד, אשר נכחד מהמשפחה. הכבוד, אשר ממילא לא נהג לשהות בפחון זה, עקב הדלות והנזקקות לחמין העניים של חמידה.
דמה חלחל ברגבי עץ הרימון. השתלב בתפאורת הצבע, כי באותה עונה גם העץ נתן פריו אדום. כניצני העץ היתה, ונבקעה כפירותיו. היא הרהרה במה שהתרחש. כאשר הביט בה אביה, ניסתה להתחמק מעיניו, וכדי להתחמק, עשתה את הלילה במטבחון הצר. היא העלתה אש בפתיליה והשביחה ירקות מאודים באוד עיניה. החלחלה אחזה בה. ובכל פעם שאחזה בה החלחלה, הניחה את גופה על כיסא העץ, אשר נרעד לקצב בכייתה תחת גופה הכואב. בכייתה, אשר ליוותה בצליליה את זעקת צרצרי הלילה.
בבוקר אספה רוחמה את רסיסי כוחה ויצאה אל בתי הגויים למלא בעבורם מים רעננים, שהרי היה עליה לצבור עוד כמה מטבעות בעבור מזון לאביה. גם את ביתו של אשרף פקדה כהרגלה. היא הקישה חלושות על הדלת הכבדה, עד כי נקישותיה נבלעו בתוך העץ הזה ולא נשמעו מעבר לדלת הבית. היא הקישה פעם אחר פעם, וביקשה בנפשה שלא יִשַׁמעו נקישותיה, כי העדיפה שלא לפגוש באשרף. כאשר סבה על עקבה, לחמוק ממקום עומדה, נפתחה הדלת וקולה של סעידה קרא לעברה: בואי, הנה הכדים והנה הכסף. מלאי אותם, ואלוהים ימלא חייך במזל.
רוחמה השפילה עיניה עד עפר. הודתה לסעידה ונטלה את הכדים ואת הכסף מידיה, ונפשה הנסערת ביקשה לנוס מעם מפתן הבית. עמוסה בזכרונות האתמול היא שבה מן המעיין. הניחה את הכדים אצל מרגלות הדלת, וחבטה במלוא חולשתה על העץ, וברחה משם כל עוד נשאה אותה כלימתה. גם את שכרה הניחה בצד הכדים, כי חשה שהתשלום הוא אתנן בעבור חרפתה. היא גמלה בלבה החלטה, לא לבוא עוד בקירבת הבית הזה. לקול הנקישה יצאה סעידה, ותמהה לפשר מעשיה של רוחמה. היא סיפרה את הדבר לאשרף, שהחליט לגשת אל פחונה.
הוא נכנס לחדרו ובדרך לארון הבגדים, חלף על פני החלון. מבטו נבעט מבעדו החוצה, ועל האבנים המסמנות את השביל ראה את רוחמה כשהיא שרועה שם בלי אותות חיים. הוא פרץ דרך החלון אל מחוץ לכותלי הבית בצעדי ריצה מהירים. כאשר התקרב אליה, נוכח כי עיניה עצומות והחל לחרוד לגורלה. הוא נשא אותה בידיו החזקות אל ביתו. אמו טיפלה בה. היא רצתה להשיב לה, על שהיא, רוחמה, סייעה לאשרף בפציעתו מן הכד. כל אותה העת, הרהר הוא בצעדים של הלוך ושוב מעבר לדלת של חדר האורחים, בו היתה שרועה רוחמה על הספה. סעידה עצרה את הדם הזב מברכיה ומפניה של רוחמה. עלפונה היה כבד. פניה לבשו חיוורון והפחד ניכר בהן. שפתיה מלמלו משפטים מרוסקים, שאת שפיותם, לא הצליחה סעידה להבין. היא ביקשה מאשרף להיכנס ולהקשיב: אולי תצליח להבין מה היא אומרת. בינתיים אלך לקרוא לרופא ואתה, אל תעזוב אותה!
הפחד הציף את לבו. הוא חשש שמא תתעורר רוחמה ותספר לרופא ולאמו את אשר עשה אמש. הוא ניסה להעירה, אך היא היתה עטויה בארשת פחדים ועלפונה הכבד לא נשמע לקריאותיו. הוא ליטף פניה הקרות, ובאין תגובתה, הביא מים למחות את הזיעה ממצחה. כאשר קרא בשמה ברוך ואחרי שחשה את מגע המים הצוננים על פניה, פקחה את עיניה.
מגע ידיו הבהיל אותה. היא פרצה אליו בזעקה: הנח לי, חיללת את כבודי, חיי נרמסו לתשוקתך...!
הוא חסם זעקותיה באצבעותיו, ואמר: לא! לא בגלל תשוקתי אל גופך ידעתי אותך, אני רוצה לשאתך!
אתה ערבי, אני יהודיה, אתה אומר זאת כדי להשתיקני, אך הסר דאגה מלבך, כי אני אשתוק ולא אבשר בחוצות הכפר את אשר ביצעת. ולא מפאת שמך המכובד, אלא מפאת חרדתי לחייו של אבי. אני לא אקצר ימיו הספורים, על אף שקיצו קרב. ובזמן שישיב נשמתו לבורא, אפקיד גם אני את חיי בכפותיו.
לא אניח לך לעשות זאת. נפשי יוצאת אלייך ולבי שואף לנוח במחיצתך. מבטיח אני לשאתך, ואפילו אהיה כאחד מן ה"יהוד", וכך אוכיח לך את רצינותי.
אינך יכול! חרפתי תלויה על מצפונך, תלווה היא אותך בכל דרכיך! האשמה תרבוץ על חייך! וכעת, הנח לי, כי בדעתי להסתלק מנבזותך!
היא קמה על רגליה וניסתה לצעוד, אך כוחה אבד לה והיא נפלה על בירכיה. הוא ביקש לעזור לה. רצה לשאת אותה אל הספה, והיא כעסה: הנח לי! הנח לנפשי הפצועה!
נפשי יוצאת אלייך, אנא, האמיני לי!
לווני אל ביתי. אנא, קחני אל ביתי, שם אוכל להסתיר כלימתי!
ומה עם פצעייך? אמי הלכה להזעיק את הרופא, מה אומר להם כאשר יופיעו?
אינני מעוניינת בבדיקת הרופא. אני רוצה ללכת מכאן! אנא, לווני, שאם לא תעשה זאת, אצא בכוחותיי האחרונים, וגורלי ייפול על מצפונך, באם נותר בך מעט מן הדבר הזה!
אנא ממך, חסני עצבייך, הנזק יגביר בגופך את הכאב. התאוששי מעט ואז, אני מבטיח שאקח אותך אל ביתך.
אינני יכולה. אינני רוצה לפגוש ברופא. הוא יגלה חרפתי ברבים. הקשב לנפשי הפצועה ועזור לי לצאת מכאן!
היא התחננה בפניו שיחסוך לה את המפגש עם הרופא. אשרף נענה לבקשתה וליווה אותה עד פתח הפחון, שם הורתה לו ללכת מעימה.
אני מתחנן, אנא, תני הסכמתך לפגוש אותי אחרי החלמתך. אני יודע שיום צום קרב עליכם היהודים, וחושש אני לגורלך. אנא, פגשי אותי מחר עם צאת הכוכבים, רק כדי לוודא שאת חשה בטוב. אני מבקש...
רוחמה הסכימה. 'רק שילך כבר', אמרה לעצמה, כי ידעה, שאם יבחינו בה נשות הרחוב, שמה יהיה נתון לפגיעה על שהיא נמצאת בחברת הגוי באור גלוי.
אשרף נפרד ממנה בדאגה ומחשבות תקפו אותו בדרכו. בגינה עטורת הפרחים הצבעוניים, השמש כבר עמדה יציבה. הוא אחז ברקתו במתחם אצבעותיו ונדמה היה, כי מוחו הלאה טובע בשרעפים רבים. כאשר הניח רגלו בפתח הדלת, קראה אליו אמו: היכן היא? מה קרה לה?
אל תדאגי, לקחתי אותה לביתה. זה היה רצונה. הרופא כאן?
לא. הוא לא היה בביתו. אך מה איתה? מדוע לא נשארה כאן על מנת שנטפל בה?
הוא משך בכתפיו כמו אמר 'אינני יודע', ונכנס הביתה. הוא פסע בחדר האורחים, כמי שנאחז בו הדיבוק. ידיו אחזו שוב בראשו. הוא מלמל בשפתיו הברות בלתי מובהרות. אמו נחרדה ופנתה אליו בשאלה: מה קרה לך, יא איבני? (בני).
אל תיפני אלי בערבית!
מה הדבר המתחולל בנפשך? מה הסערה העזה הזו שאחזה בך?
שבי לך. שבי ואנסה להסביר לך את מה שעובר בלבי ובנפשי.
היא התיישבה מבוהלת. שלחה אליו מבטים תמהים.
אני... אני...
מה אתה? ספר לי!
אמא, אני אוהב אותה!
אסור לך לחוש ברגש הזה! מעמדך אינו מרשה זאת!
אמא, לרגש אין מעמד. האהבה אינה מחפשת מעמדות. היא מתבייתת גם בלב העניים ובלב ערבים ויהודים.
שתוק! אני אמך! אני אמך ולא ארשה לאהבה הזאת להתממש!
אין לך זכות לעצור את אהבתי! אני אשא אותה לאשה!
יא איבני...
ביקשתי שלא תיפני אלי בערבית!
בני, אתה רוצה לשבור את לבי ואת לב אביך?
אינני רוצה לשבור את לבי ולענות נפשי! אינני רוצה להביא להרס חייה של רוחמה!
מדוע, גם היא מאוהבת בך?
אמא, האם זה מעבר לכלל הבנתך? אני אוהב אותה ורוצה לשאתה!
סעידה נעמדה על רגליה ופנתה לצאת מחדר האורחים. קולה השמיע איום: זה לא יקרה! אכשיל את הדבר ברגע זה!
עימדי! עימדי במקומך! זעק והליט פניו בכפותיו. אחר רגיעה אמר: אני ידעתי אותה. ידעתי אותה שלא באשמתה. עשיתי זאת בניגוד לרצונה ובניגוד ליכולתה להתנגד לי. עשיתי זאת מכוח האהבה. ידעתי שהיא תסרב להינשא לי מעצם היותי גוי, וידעתי שגם את תסרבי לנישואין שלי איתה.
היא התהלכה לאיטה למושב הקרוב אליה, ובהתה בו בתמיהה ארוכה.
כן, אמא, ידעתי אותה, כי ברצוני לשאתה. לא אניח לה לחיות את ההרס.
טעות בידך. גם אם ידעת אותה, ניתן לסדר זאת. ניקח אותה לבדיקה אצל הרופא ונפעל על פי המצב. נשלם לה כסף ונרחיק אותה מן הכפר.
אינך שומעת את המלים היוצאות מפיך! את לא מקשיבה לרחשי לבי! אני אוהב אותה! לא באתי אליה מתוך התשוקה הרגעית, אני רוצה להתחתן איתה!
אתה בכלל יודע מה אתה חש? היה רגע בו חשקת בגופה - ונעלם. עכשיו אתה מרגיש רחמים כלפיה וניתן לתקן זאת בעזרת כמה מטבעות, שהרי ענייה שכמותה תשמח לקבל זאת ממך, ואני בטוחה שזו היתה מטרתה!
גם אבא שילם לך כמה מטבעות?
מה החידודים האלה הנשלפים מפיך?
אמא, אני יודע שאת יהודיה ואבא מוסלמי. כמו כן, אני יודע שנישאת לו כאשר כבר הייתי ברחמך. האם גם סבתי הציעה לך כמה מטבעות כדי שתעזבי את בנה?
סעידה אספה מבוכתה אל בינות לכפותיה ונמלטה על נפשה. היא חבטה ראשה בכר העטוי ציפת משי סגולה, ונתנה לבכייתה לזרום זרימה ארוכה. אשרף, כמו ריחם עליה בשל מה שהטיח בפניה, נכנס לחדרה ואמר: סלחי לי, אמי, לא התכוונתי לפגוע בך...
לא, בני, סלח לי אתה. דיברתי סרה בנערה. אני מבינה ללבך, אך כל כוונתי היתה למנוע ממך סבל מיותר. ניגודי הדתות רובצים במהלך החיים חרף האהבה העזה, שהרי היית עד למריבות שבין אביך לביני.
סלחי לי את, אמא, על שלא אקבל את אשר אמרת כעת. אני אוהב אותה ואתחתן איתה, כי אני יהודי! אני בנך, מפרי בטנך באתי אל העולם הזה, אז אנא, אל תיתני בדעתך לנסות ולהניאני מכך. ואל לך למלא לבך דאגה, כי אגלה רק לרוחמה את דבר היותי יהודי. אשא אותה לאשה ונחיה את חיינו רחוק מכאן. אני מבטיח שסיפורך לא יתגלה לאיש!
סעידה פרצה בבכי. אשרף ניגש לארונה ולקח משם את כתב הסימוכין ליהדותו ויצא אל הגינה. נידמה היה לו, כי כל פרח בה, הוא רוחמה. נפשו התחבטה. הוא רצה ללכת לבשר לה את דבר היותו יהודי, כי חש שהערב למחרת רחוק מאוד ממנו. הוא יצא משער גינתו ופסע בצעדים כפולים עד לפתח הפחון. רוחמה לא שמעה את נקישותיו. כאשר הגיעה אל אוזניו בכייתה, נכנס הוא לפחון הלוהט. זיעה כיסתה את גופו, הן מפאת החום והן מפאת חששו מתגובתה.
אתה... איך אתה מעז להיכנס אל הבית הזה?
חכי, הקשיבי לי. פני לשלום ולשלווה. יש לי בשורה מרגיעה. אנא, בואי איתי אל עץ הרימון, שמה...
רעד חזק אחז בגופה כאשר התפרצה אל דבריו: הרי חיללת את כבודי במקום ההוא, ודמי עוד מחלחל וזועק ברגבים...
לא! אל תיתני לכעסך לפרוץ, בואי איתי, אנא, צאי איתי לחצר, את רוצה שאביך יאזין לדברינו?
היא הביטה אל אביה השרוע באבלו על מיטתו והאיצה באשרף לצאת.
