תיראו אותה, את הנסיכה הזו.
כמה נסיכה היא, הנסיכה הזו. לבושה בחצאית לבנה, לא קצרה מידי, מספיק ארוכה בשביל לשמור על הסולידיות כיאה לנסיכה, ובאותו זמן ליצור את האפקט שימשוך את תשמות ליבם של הנסיכים שמסביב. או בעצם, את הנסיך שמסתובב באזור. יש לה גם כתר, לנסיכה הזו, מין כתר-סרט בצבע כסוף עדין, מוסיף זוהר לפנים, אך לא זועק על קיומו. כיאה לנסיכות. ויש בה הרבה עדינות, בנסיכה הזו. כי היא גדלה בבית שהמאמץ הפיזי לא דרוש, רק המאמץ הנפשי והשכלי. על מנת להיות נסיכה צריך להתאמץ מאוד. להתאמץ להגיד רק את המילים הנכונות, ולדאוג להיות אוביקטיבית וניטרלית. לא להחצין רגשות,להיות אדיבה ומכילה, בחיוך תמים ועדין, להתבונן מהצד. הם כולם יבואו בעצמם. וזו מילת המפתח, התרחקות. הם יבואו לבד, ואם לא, הדמיון יפעל וימלא את החסר.
כולם רוקדים לצלילי המוסיקה, וגם הנסיכה הזו. בחדר מלוכלך ומעופש, מלא בריח גוף ונשימות של אנשים, הם יותר מידי קרובים. הנסיכה כבר לא כל כך אוהבת להיות נסיכה, כשהיא הייתה קטנה היא לעולם לא חשבה על כך. אבל עכשיו, כשכולם מתחברים ומתנתקים, משתוללים ומאבדים, מתלכלכים וסופגים, לנסיכה קצת קשה להבין. אבל היא משתלבת בדרכה שלה, כיאה לכל הכללים. היא מתעייפת מהר. אחרי התערפלות חושים וחוויה פיזית של חיים. היא מחליטה להתיישב, הנסיכה הזו. על הספה, ושוב עולות להן המחשבות, הרי כבר אמרתי שגם אם לא ניראה כך, הנסיכות תמיד מתאמצות. לאט לאט עולות בה הדאגות, שאין להן הגדרה, הן רק מרחפות. חגות במעגלים ערפיליים סביב הנסיך האהוב. שגם הוא, בין קבוצה של אנשים אחרים, ומקום שבו נסיכים אינם אלא אנשים מפונקים, קצת נסיך אבוד.
והיא בעצמה לבטח מזמן כבר איבדה את הנסיך. כי כשאין כללים והרגשות נחשפים, הנסיכה נחנקת מהתפרצות המעצורים. לפחות כך היה כשהייתה צעירה מידי בשביל להכיר בנסיך שעמד מולה ברצון נואש. לחבר לו את החלק החסר שנבדל גם הוא משאר האנשים,ללכוד אותו, לחוות אותו, לשעבד אותו.
והחלק הזה הוא אינו רק חלק, הוא נסיכה, הוא ילדה שגדלה.
ועכשיו היא יושבת לה לבד, בנינוחות עצלה של נסיכה. מהורהרת. משועבדת. צונחת לאיטה. תראו את הנסיכה הזו, מרוב דאגות היא נשכבה על הספה. בתנוחה כל כך נסיכותית, הכר תומך את ראשה.שיערה הרך נשפך בציפייה. נדמה לי שהתמונה הזו מופיעה בעוד מיני סיפורים על נסיכות, לא? ידיה נשמטות על החצאית הלבנה. והיא כולה אובדת באגדה. הוא כבר יגיע. היא שורפת לעצמה לאט את הנשמה. מתמכרת לאשליה. הוא כבר יגיע. הרי הוא לא יגיע. אבל היא נסיכה, מה? לא קראתם את הסיפור על שלגיה? או אולי... היפייפיה הנמה? החדר ממשיך להכיל בו תנועות ומוסיקה מהתלת. לרגע כל אדם בסביבה יכול ללכת לאיבוד בין הצלילים והצללים, לחצות את הגבול הדק שבין הקיום הפיזי לבין הקיום הרוחני. בחושך המוחץ הדמיונות קרובים יותר מאשר החפץ שלמולך.
תראה אותה, את הנסיכה הזו. היא ישנה, אולי שנת נצח, ואולי הורעלה בתפוח אדום על ידי מכשפה רעה,
בוא מהר, נסיך יקר. בוא והושיע את הנסיכה. תיראה אותה, עונה על כל ההגדרות. היא נסיכה של ימים מודרניים. אולי הורעלה על ידי יותר מידי מבחנים. או שפרשה לשנת נצח כי הימים בבית ספר מעייפים. תציל אותה, את הנסיכה הזו. היא כבר מכירה אותך, והיא מצטערת שדחתה אותך בעבר.
אתה כל כך קרוב, נסיך אחד. יושב בנינוחות עצלה במרחק שלוש ספות מהנסיכה. אתה מסתכל עליה? נסיך אחד? איך אתה מעיז שלא להציל אותה? איזה מין נסיך אתה?
תראו אותה, את הנסיכה הזו. בחזיון המתעלל היא כבר רוקמת את הנסיך שלה מתהלך לידה, ומרגישה אותו אפילו במציאות המוחשית. הנה הוא נעמד מעליה, בסמוך לכר הספה,אה, טעות, זה סתם נער אחר שמתהלך בחדר הומה מוסיקה ואדם. הנסיך עדיין ישוב על הספה.
והנסיכה כבר מרגישה אנרגיות מתכווננות כולן למטרה אחת, למשוך אליה את הנסיך. לתפוס אותו בחבלים דמיוניים, ולהביא אותו, בוא נסיך יקר, בוא כבר, אני לוקחת אותך, אני קוראת לך. היא קצת משתגעת.
ואל תעיז להתקרב אליה, נסיך אחד, , כי היא לא שלגיה, ולא היפייפיה הנמה, היא נסיכה מודרנית שכזו,ובעצם כן תתקרב אליה. בבקשה.רק לפני שעה לערך, אתה מצאת את הריס השמוט שעל לחיה, התקרבת, והיא בפעולה חדה התרחקה, ואז הרשתה, וכל כך רצתה, ואתה החזקת לה את הריס ואמרת שתבקש משאלה.
