מבוזבזים

היא מבוזבזת. מגרדת את שולי פניה עד שאלה משפריצים החוצה את הכאב. מקלפת שכבות מעורה החסר סיכוי החלמה עד שאלה נדבקים ומכתימים את שמלתה השחורה. אדום עולה על שחור ונראה לעין. היא סוגרת את פיה וסותמת את אוזניה. היא נאטמת. ככל שהזמן עובר, כך האדום נספג בסיבי השחור. והיה נדמה כי חיילים מיניאטוריים ערכו מלחמה על שדה שמלתה.

היא מתהלכת במסדרון רחב מידי ושקט מידי. חוסר הפרופורציות צורם לעין. האנשים המתהלכים בו מיד מבולבלים בדמותן של נמלים חרוצות. כל צעד נדמה כמהדהד במקום. ההתקדמות מייאשת אף את המסתכל. יהיו האומרים שהיא חלולה. אני חולקת על זאת. ריקנות אינה אפשרית ברקע של חולי כל כך עמוק. נגיעות מוות מתערבבות עם טיפות גדושות של אהבה, של תשוקה. עיניה חצי הפקוחות תמיד סוקרות את סביבתה ללא הזזה ויזואלית של הכדור הכחול בים הלבן בעיניה. סקרנות. היא מפשיטה את מיטתה כל בוקר אך בגדיה אינם יורדים מגופה, נחבטים ברצפה הקרה. הם כדבוקים אליה, כמגנים משמש מזיקה, מחרקים וממעופפים טורדניים וממגע אנושי, ישיר וכנה. אפשר יהיה למצוא אותה בוהה אבל שלא תטעה, זה רק על פני השטח. היא מסווה הירדמות גואלת, היא חושבת עמוקות וחודרת אל קירות בטון ולב אנושי. היא שותקת אך קולה גוער בך במבטה. כל אחד שעיניו מצטלבות בשלה, מוצא עצמו כמשתוקק להגיף את התריסים ובו בזמן דבוק. יש לה אחיזה בלתי טבעית בסובבים אותה, בעולם כולו. העובדה שאין היא מודעת לכוחותיה רק הופכת את הניתוק לבלתי אפשרי, לבלתי נסבל. היא אינה מתחננת שתישאר ואין היא צריכה. ברגע שהתאחדתם, אתה כבר לא יכול להשאיר אותה. להשאיר אותה לבד. אתה לא יודע אם אתה רוצה אבל אתה לא עוזב. זה לא רק אתה, אל תדאג. אתה אחד מיני רבים, לא הראשון ובטח שלא האחרון. אתה מבולבל, הא? 'למה אני לא מרפה', אתה שואל את עצמך. תירגע. תפנים הכל ותעכל את המצב. תמיד היית מאושר, לא זוכר איך זה מרגיש לכאוב. אתה מאותם אומללים שחיו את חייהם כשגרה. חיים חד גוניים. אושר, שמחה, התרגשות, צהלה – כל אלה ושום דבר יותר. אתה לא יודע שאי אפשר באמת להיות מאושר אם לא חווית עצב עמוק וחותך? את חווית העולם שלך חווית בצורה בסיסית. שטת דרך כל השלבים והמוסכמות. למדת והשכלת על נייר, התקבלת לעבודה טובה ועלית בסולם לכיוון התקרה. הגעת לאותה תקרה וחשבת שזהו. לא חשבת שיש שמיים ועננים ואלפי קילומטרים ביניהם. נתקעת ונעצרת. אפילו לא השתדלת, לא ניסית לחפש המשך. האמנת שזהו, זאת הפסגה. אבל בסדר, אל תפחד. בשביל זה בדיוק היא פה. בשביל לתת לך המשך.