חזרה ליצירות
סיפורים

זכרון

ריטה | (09/10/2009 07:04) | 55 צפיות | | ייצא ל | יצוא ל
זכרון

במשך כל השנים הראשונות של בגרותי כלא אותי הרגשה רעה כמו ארמון מכושף שיש בו רק רוע. אין ספק שהיה זה מקום ראיו לבנות בו ארמון הזיות כגון זה שהקמתי אני שם בתוך ליבי, ארמון סגור וקר . היה זה ארמון של רועה ועיניו.
בארמון זה התהוללתי לפעמים בכאב כה גדול שאני יכולה לכנותה "עצומה" או שישבתי בלי תזוזה עפ פניי מביטות ארצה או צווחתי מרוב כאב דרך חלליו ההפכפכים. בייסורים שקולמוסו של השטן, איני מסוגלת לתאר נכונה מוקפת , נרדפת, אפופה בידי רוחות הרפאים, בכל צורה מוזרה מגוחכת או נוראית שהתגנבה אי פעם אל שגיונותי מספרים רומנסיים או מעשיות מעולם הרוחות .
אין טעם לנסות אפילו להתייחס או לציין את החזיונות שחלפו במוחי. רבים היו גם לא ברורים ברושם הראשוני שלהם, ואחרים נמזגו כל-כך עם הזמן, עד שאיני יכולה עכשיו לעקוב אחר קווי המתאר המובחנים שלהם.
ככל שגבר עלי ההרגל כך הכזיב את זכרוני , וקהית חושים התגנבה אט-אט לתוכי ועימעמה את גבולות כל האירועים, בין אם חלומות ובין אם מציאות.
בלבול עמום אבץ אותי כל העת, וצנחתי מטה בזרם הנתעב שלו, טיפשה,אדישה,לא מרוכזת, ולעולם לא ערה לגמרי, אלא ההרגשה הזאת העמיקה באופן טבעי את המרה השחורה של מצגי הלא-חבורתית,ושיקעו אותי עמוק יותר בקיום הנצחי שבו בחרתי.
במשך כמה שנים לא התמדתי בשום אינטימיות , מלבד עם אלה ששוטטו כמוני יומים ברחבו הסהרות ונאות המדבר בארץ החלומות אל הלא נודע .
מעולם לפי כן לא התמסרתי בשלמות כזו לחטאי הטורדני. ואט שאני תופסת עכשיו במשחרר את כל מה שקושר את האדם לאנושות לברוח מבני מיני לתעב את רצונם הטוב ואת ביקורתם גם יחד.
אור היה דבר הכרחי אפילו בשנתי האור חייב לצבוע את חזיונותי , אחרת ילבשו גוון קודר כמו על גדת נהר אפרפר.
איני יודעת כמה זמן חלף מחצות, כשקמתי לפתע מצאתי את עצמי בעולם של נוף בהיר ביותר , והתחוור לי שאני ערה לגמרי.
עם זאת , היתה זו ערות גרועה מכל סיוט לילה. לצד מיטתי, במרכז החדר, עמדה אלונקה מתים שמיפינותיה נמשכו קפילהם של תרכריכים כבדים גופה מפחידה ביותר היתה שרועה עליה, פניה הכחלחלים אפורים מעוותים מכאבי רצח.
עקבות ייסורים גדולים התבקעו בתנוחה המתיחה של כל שריר ושריר , שנכנע, אם כי לא בלי התנגדות מייסרת.
שני נרות למראשותיו, שניים למרגלותיו , עם שני הפתלים הגבוהים בוערים, שפכי אור-רפאים על האלונקה ואיזה ציפה לא -נראה השמיע צחוק חנוק ומלגלג, כאלו שדים מנצחים צוהלים על קורבנם. לחצתי את ידי על אישוני עד כרב , מתוך התוקקות עזה לכבות את החיזוין.

תגובות

חזרה ליצירות