שבת בבוקר, יום יפה. מומין הכין לי כוס קפה ויצאנו לפיקניק ואיסוף פטריות. כדי לאכול אותן, תירגעו. מפה לשם, משם לפה, טלפון הרטיט את כיס מכנסיי. היה לי נעים, אך לא זה העניין. אמי היקרה סיפרה לי שמתחוללת מלחמה בישראל, ושנשלחה אליי מעטפה חומה בדואר. השבתי לה שאני שב הביתה בכדי לתרום את חלקי למערכה.
ארזתי את רוב הציוד שלי, מהמפוחית עם חריטת ההוקרה שקיבלתי כמתנת שחרור מיחידת מודיעין השדה שלי, ועד הדיסק החדש של מושיק עפיה שגרם לי לרקוד בטירוף עד כדי איבוד חושים, איבוד עשתונות וכמעט איבוד המוניטין שלי כמאזין למוסיקה איכותית.
מדים לא הייתי צריך. אני לבוש ירוק כבר שנים, כולל הכובע והנעליים. רק הצעיף הצהוב הורס מעט, אך הבנתי שבמילואים לא ממש עושים בעיות. אני משוחרר כבר חמש שנים, אך לא הגעתי למילואים לא בגלל שלא רציתי, אלא משום שלא היה לי כח והעדפתי לנדוד. בעת מלחמה- אני חייב לשוב!
נפרדתי מכולם. מומין בכה. טוב, זה היה צפוי. הוא יותר רכרוכי מנייר טישו. אצלו- תמיד זה נגמר ב'קלינקס'. מומין אמא הכינה לי עוגיות שאחלק לחבריי לפלוגה. אמרתי לה שהם ודאי יאהבו ושהיא הפנטזיה שלהם מגיל קטן. מאליסיה נפרדתי בסקס סוער ופרוע כשבסופו היא הרשתה לי לגמור בפנים, אבל יותר חשוב מכך- לראשונה בהיסטוריה היא הרשתה לי להיות על מדי א'. התרגשתי. תמיד עשינו זאת עם בגדיי הירוקים הרגילים, ומשגל עם הכומתה על ראשי ריגש אותי עד מאוד.
עשיתי את דרכי ארצה. הטיסה עברה בלי בעיות מיוחדות מלבד העובדה שעצרו אותי. זה בוודאי בגלל שלא הייתי מגולח ודמיתי לערבי, חשבתי לעצמי. עד מהרה הסברתי למאבטחים שאני בדרכי למלחמה, ומותר לי לא להתגלח. הם בכלל הסבירו לי שעצרו אותי בשל המוסיקה ששמעתי. עפיה, עפיה, שוב מסבך אותי. הבטחתי לעצמי לתלוש לו את הגבות בארץ כשייגמר הבלגאן.
נחתתי. אמא רצה אליי וחיבקה אותי חזק. אמרתי לה שאני חייב לרוץ לבסיס להתארגן. רצתי אל הבסיס בדילוגים של נסיעה בחיפושית שלי. צ'יקו המפקד שלי היה שם וחייך מאוזן לאוזן. "התגעגעתי אליך אח יקר", אמר. נוכחתי לדעת שהוא הוסיף ארבעה קילוגרמים למשקלו, ובנוסף שלושה ילדים משתי נשים שונות. ממזר אחד. תמיד ידעתי שבקשר לנשים, הוא אפס. היה לי קר, הרגשתי כאילו הטמפרטורה היא מינוס כמה מעלות. ביקשתי מעיל מהאפסנאי שדרש ממני לחתום עליו. "בסדר אחי, אני אחתום לך, בלי לחץ", אמרתי לו. אפילו הילדים הסיניים לא לוחצים עליי כך שאחתום להם.
אחרי שקיבלתי את כל הציוד הנדרש, כולל נשק (כל הסבריי שיש עליי נשק אישי קטלני לא הועילו), התאספנו בחדר לתדריך. "מלחמה בחמאס", אמר צ'יקו. לא ידעתי שהוא שולט בעזה. הרבה השתנה מאז שהשתחררתי. אמרו לי שמטרת המבצע היא 'שינוי המצב בדרום'. בתחילה חשבתי שמדובר, שוב, בארגון מופעי בידור ענקיים למניעת תחושת הקיפוח. במהרה נזכרתי שאני בצבא, ומדובר כנראה בעניין מלחמתי. הפטריות האלה...
צ'יקו החל לחלק תפקידים. חייכתי. קיבלתי את מה שאני הכי אוהב לעשות. הלכנו לישון, מחר בבוקר יום ארוך. במיטה גיליתי עוד משהו ארוך. אחרי SMS מאליסיה, גם בעלי בוטן יגלו חרוב.
קמנו בבוקר, ויצאנו לשטח. עליתי על העץ המדובר והשקפתי. בתחילה ראיתי מראות שגרתיים ביותר. איכר תמים חורש את השדה, איכר תמים מתנה אהבים עם חמורו, ואיכר תמים מסדר טיל לקראת שיגור. עד כה, הכל תקין. רגע! אין זה תקין לעשות את חמורך! הודעתי על כך לצ'יקו שאמר לי שאני מטומטם. נו, זאת ידעתי מזמן. דקות לאחר מכן האיכר התמים עם הטיל נהרג. הוסבר לי שזהו המראה הלא תקין בתמונה שהיתה מולי. לצ'יקו הסברתי שאני רגיל לתמונות של אמנים מכובדים. הוא הביט בי בייאוש והלך.
מאז השתפרתי. אני מזהה המון איכרים תמימים עם טילים ומדווח. בפעם אחת כמעט והוטעתי. זיהיתי חקלאי תמים עם טיל. מזל שמיקי היה לידי ודיווח על כך. החקלאי חוסל מיד. לא ידעתי שלחקלאי אסור להסתובב עם טיל ליד ביתו. צ'יקו רצה לסלק אותי מהשירות, אך הבטחתי לו שאני כבר מכיר את המשימה. "אתה מכיר את זה שאתה צריך לדווח על כל אדם עם טיל, כן?", שאל אותי. "מכיר, מכיר". פלצן. אז דיווחתי, בהצלחה על כל מיני תמימים עם טילים. חשתי שאני עושה עבודת קודש! בחדשות אמרו שאנחנו מצליחים להביס את האויב. שמחתי. חשתי כמו בורג קטן במערכת, אך בורג איכותי ביותר, שלא נשבר גם עם מכות גרזנו של מומין אבא.
כעבור יומיים אמרו לי שעליי להשתחרר.
אמרתי שאני מרגיש משוחרר כמו ציפור, ולראיה ניגנתי להם את מנגינת החופש שלי.
בתגובה, שחררו אותי על סעיף נפשי. אבל אני גיבור מלחמה, כיצד הם לא רואים זאת?
חזרתי הביתה, אל העמק, עם איקסים על המפוחית.
נפשי או לא, אני גבר גבר. אליסיה הכינה לי מארב במיטה, השובבה. לא נבהלתי. אני חייל אמיץ.
פתחתי את היומן וכתבתי "שבת בבוקר, יום יפה", והמשכתי לספר...
אל דאגה, הכל עבר צנזורה. אני נאמן. תחי מדינת ישראל!
