צל מוטל

אַתָּה מְדַבֵּר אֵלַי בִּשְׁתִיקָה

וּשְׁתִיקָתְךָ נִשְׁמַעַת.

כְּשֶׁבַּאֲוִיר פַּעַם חַם וּפַעַם קַר

אֲנִי כְּבָר לֹא פּוֹחֶדֶת

צִלֵּךְ מֻטָּל בְּתוֹכִי.

אַתָּה אוֹהֵב אוֹתִי

כְּמוֹ אֶת הַבַּיִת

שֶׁבָּנִינוּ שְׁנֵינוּ עַל שְׂפַת הָאֲגַם.

חוֹבֵק אֶת קִירוֹתַי

וּמְעַטֵּר אוֹתָם בְּתַכְשִׁיטים

שֶׁאֶהְיֶה מִתְקַשֶּׁטֶת בָּם בְּתוֹךְ

הַבַּיִת פְּנִימָה.