אך בשנייה המטושטשת הזאת בבית החולים, רגע לפני שכוחותיי עזבו את השטח
מישהו ישב ליד מיטתי, זה לא היה אחד מהילדים שלי כי לא היו, וגם לא אשתי כי לא הייתה לי אחת כזאת, וגם לא שום חבר, כי גם אף אחד כזה לא היה לי באמת.
החדר היה מטושטש והלב שלי צעק החוצה. ממש, שנייה לפני שהגעתי למעל העננים, ישב בכיסא שליד המיטה שלי מישהו, אני יודע שזה היה גבר כי היה לו קול כזה, הוא ישב וקילף תפוז, כן תפוז, לא ראיתי שזה היה תפוז אבל הרחתי את ריח הקילוף שלו, כמובן שלא ראיתי אותו בשלומותו כי כבר הלב פסק וחושך שלא מהעולם הזה תפס לי את הגוף והוציא את הנשמה הלבנה שלי מתוכו.
אבל ישב שמה מישהו, והוא קילף תפוז, ממש ממש לאט!, והוא שר לעצמו שיר, אני אפילו זוכר את מילותיו: "שוב אני מוצץ גבעול, מתחת גשר מט ליפול כשהעגלות שמעליי בתנועה מתמדת" ואני לא מכיר את השיר הזה, אך משומה נורא התחברתי למילותיו שנתנו לי סטירות קלות לקו המחשבה,
וגרמו לי להבין שגם בגיל תשעים ושלוש היו שמה במינימרקט הגדול של החיים דברים שאף פעם
לא יצא לי לקנות, או אפילו להיות באגף שלהם.
כשהלב פסק והחושך תפס את נשמתי הלבנה וזרק אותה למעל העננים
הגעתי לכאן, נעמדתי בשורה של אלפי נשמות לבנות, וראיתי שאיתי בשורה
יישנם הרבה אנשים שגם מתו כנראה עכשיו פחות או יותר.
היו מבוגרים ממני, צעירים ממני, והכי כאב לי שראיתי ממש ילדים שלא היה אף אבל בכפם,
כאב לי לראות משפחה שלמה של שישה נשמות שנמצאות בתור יחד איתי.
ואז שמעתי את השם שלי ברקע כשהייתי באמצע התור "ירון דההון תגיע למלאך המיון",
הגעתי למלאך המיון, הוא היה מלאך גבוה עם כנפיים זהובות אדירות, פשוט כמו שתיאר האדם כל הזמן בציוריו ובסרטיו, הוא קיבל אותי יפה מאוד ובכבוד כאילו אני הייתי הנשמה הראשונה שלו,
הוא ישב על כיסאו הגבוה והתחיל לשאול אותי דברים על החיים שלי מתוך דף.
מלאך מיון: אתה ירון דההון?.
אני:כן.
מלאך מיון: נולדת בשנת אלף תשע מאות ושבע עשרה?.
אני:אכן.
מלאך מיון:חיית בתור בן אנוש בארץ ישראל להורים בשם אבנר ועדנה?.
אני: צודק במאה אחוז.
ואז הוא שתק, הוא קיפל את הדף שלי ושרף אותו בעזרת נשיפה אחת מפיו.
"אוקיי" הוא אמר ואז בדף אחר שהגיע לו משום מקום ליד שאל אותי
"היית רוצה לדעת קצת על חייך לפני שהייתה בן אנוש?" "כן!" אמרתי לו בהתרגשות
"אוקיי" הוא אמר ואז התחיל להקריא לי מהדף שלפני היותי בן אדם הייתי ארנב
וצד אותי אדם ואז אמרתי שרציתי להיות אדם כי חשבתי שזאת עבודה קלה, ואז הוא שאל אותי "נו, באמת קלה?" אמר ונתן לי להיזכר בתקופה שהייתי בה ארנב ולהשוות אותי עם התקופה שהייתי אדם. אמרתי לו שבאמת היה לי יותר קשה להיות אדם.
"אוקיי" הוא אמר, ואז הוציא תפוז מכיסו והתחיל לקלף אותו ושאל "מה אתה היית רוצה להיות עכשיו?, חשבת על זה?"
לא אמרתי כלום, רק בהיתי באיך שהוא מקלף את התפוז" הוא שם לב לזה וגיחך "תפוז?" הוא שאל,
לא ידעתי אם הוא מתכוון רק להציע לי פלח או להיות תפוז בעצמי "אתה רוצה פשוט לצאת ועוד כמה חודשים לחזור?" לא התייחסתי כל כך למילותיו ופשוט בהיתי בתפוז בחשק רב (נראה לי אפילו שנזל לי ריר מהפה) "אין שום בעיה" הוא אמר
הרים את יד ימין שלו, ועשה קליק עם האצבעות ואז הכל נהיה חשוך.
עכשיו חמים ורטוב לי
לא זכרתי מאיפה באתי, ואני יודע שפשוט נבראתי כאן, בתוך המקום החשוך והחמים הזה
לאט לאט אחרי כמה חודשים של חושך ורוח אוורירית אור בוהק ומסנוור הכה בראשי הקשיח, ואז ראיתי איפה אני נמצא סוף סוף, אני נמצא בחדר, ואני רואה יד שמקלפת את עורי הקשיח והכתום שמשפריץ מים לכל כיוון, אני רואה שידיו של זה שמוציא את עורי הם לבנות לחלוטין, והוא שר לעצמו שיר "שוב אני מוצץ גבעול.." אני רואה שגם משמאלי מישהו שוכב במיטה, מישהו נורא נורא מוכר, ואז אני נזכר
שהאיש הזה הוא אני!, אבל בעולם בני האדם, לפני שהייתי תפוז!, אני נזכר גם מה הייתה המחשבה האחרונה שלי לפני שהלכתי, אני זוכר שאמרתי לעצמי משהו על זה שלא ראיתי הכל במינימרקט של החיים!, ופתאום הבנתי שאלו הם החיים, וכל אחד עובר אותם בדרך אחרת, ובסופו של דבר לא משנה לאן אני יברח או באיזו צורה אני יהיה, אני יגמור בבית חולים, פעם אחת ממחלה, ובפעם אחת מלעיסה.
העיקר שמישהו נהנה ממני בסופו של דבר.
