מסופר על האיש שנגמר לו המוזה. פתאום, באיזה יום אחד - נגמרה לו המוזה. וזה לא כמו בסיפור של 'אתגר קרת', שבא אליו מישהו שלוקח לו את הכישרון. כי הכשרון עדיין אצלו, אבל המוזה לא. הוא ניסה הכל, הוא התאהב, הוא נפרד, הוא עמד על הראש, הוא זיין כבשים, אבל המוזה לא באה. פשוט, יום אחד הוא קם בבוקר בלי מוזה. והנה, הוא מסתכל על הסיפורים הקודמים שלו ואומר לעצמו כמה מוזה הייתה לו מקודם, ואולי אם הוא לא היה מבזבז אותה כל כך מהר אז הוא היה כותב עכשיו איזה סיפור קורע לב או קורע מצחוק. אבל לא, הוא יושב בבית, מול המחברת, מצייר לו קווים, שם את הראש על היד ונשען, נאנח, וחושב איך לפתח את המוזה הזאת מחדש.
ובאמת שהוא ניסה לחשוב, הוא אמר שהוא יטייל לאיזה ארץ רחוקה, יכיר נשים ואנשים מיוחדים, או שהוא יעבור דירה, או שהוא ינסה להתקבל לעבודה. אבל כל הדברים האלו נראו לו כל כך רחוקים ממנו, שהוא אפילו לא העז לצלצל לחברת הנסיעות לשאול כמה עולה טיסה, והוא לא פתח עיתון מקומי עם דירות למכירה.
אז מה? הוא ישאר ככה תמיד? בלי מוזה? "איזהו העשיר? השמח במוזתו". כך הוא כתב על שער המחברת החדשה שלו, קיווה לכתוב עוד איזה שש שבע סיפורים קצרים ובום! לכבוש את העולם בספר משלו. אבל.. לא, המוזה הלכה למישהו אחר אולי, או שאולי המוזה מתה, או שהיא חולה בסרטן המוזות. אלוהים יודע מה קרה למוזה, והוא כל כך רוצה לברר את זה, אבל אין לו אומץ אפילו, הוא החליט שאם המוזה תרצה לחזור היא תחזור לבד, בלי שום עזרה ממנו.
אז הוא התיישב על הספה, הדליק את הטלוויזיה על ערוץ 'נשיאונל גאוגרפיק', ראה איך הזחלים מחפשים את המזון שלהם ומוצאים אותו בסוף. לרגע הוא אמר שאם הוא יחפש כמוהם את המוזה שלו הוא ימצא, אבל זה היה רק לרגע, והוא חזר לדעה הקודמת שלו - שהמוזה תחזור לבד.
הוא ישב שם שעות, על הספה, שעות. לפעמים זז כדי להביא לו אוכל, לפעמים ירד למכולת כדי לקנות כמה דברים, אבל הוא לא באמת עשה משהו, הוא רק ישב שם וראה את הזחלים מוצאים את האוכל שלהם שוב, ושוב, ושוב, ולא מבין איך. איך הם יכולים למצוא הכל? איך יש להם כוח בכלל? אין להם עוד משהו לעשות? ויש להם זמן לדברים אחרים? כל התהיות האלה הדליקו לו נורה אדומה, והוא חזר למחברת, ניסה לרשום משהו על זחלים, על זחל שלא מוצא אוכל אבל מוצא אהבה. והאמת שזה יכול להיות די מגניב, דעות פילוסופיות על אהבה בצורת זחל. אבל כניראה שהמוזה באמת הלכה והוא לא הצליח לרשום כלום.
יום אחד חבר שלו בא אליו. יש להם מין מסורת מוזרה כזאת, פעם בחודש ביום ה14, לבוא אליו. וזה דפוק, כן, אבל מסורת זו מסורת, ורוב המסורות דפוקות. הוא התיישב לידו והסתכל עליו מהופנט על הזחלים. "מה יש לך בן אדם?" הוא לא ענה. "אתה שומע אותי בכלל?" הוא עדיין לא ענה. רואה את הסדרה על הזחלים כאילו הוא עיוור, חירש, עם ניוון שרירים וחוסר תגובה.
"סתכל את הזחלים האלה.. תיראה.. איזה חיים יש להם.. הלוואי שלנו היה כזה חיים. הכל קל אצלהם, כל כך קל, שזה כבר לא חיים, זה משחק. ואצלנו הכל כל כך קשה, שזה לא חיים, זה.. זה.. תאמין לי אני כבר לא יודע מה זה. הכל בא והולך, הכל מת, הכל חי בכאילו, כולם פה מחייכים וזה עושה לי רע. הכל נאבד לך, אם תמצא משהו מיוחד בחיים לא תצטרך אותו. אם תמצא אהבה תמיד זה יראה לך כאילו העולם מתהפך. ואז גם את זה אתה מאבד.. או לפחות אני. תאמין לי, אני לא יודע מה קורה איתי. אין לי שום השראה, אין לי מה לעשות, אני יושב כאן ומקנא בזחלים האלה. לדעתי זה הדבר הכי טוב לעשות, יותר טוב ממה שאתה עושה, יותר טוב ממה שכולם עושים. פשוט לראות איך הזחלים מוצאים את האוכל שלהם בכזאת קלות ובכזה קור רוח. להעריץ אותם, באמת, להשתחוות אליהם. איזה חכם צריך להיות מי שברא אותם, לפעמים ניראה שהוא ברא אותם רק כדי שיהיה לנו לאן לשאוף, לכזאת קלות, לכזה קור רוח, לכזה שקט. ואנחנו בעצם התקלקלנו בכך שעשינו הכל יותר מתוחכם ורועש. הלוואי והייתי זחל. הלוואי"
