"רנה, רנה, אל תלכי, רנה" מתייפח על נשימותיו האחרונות, על דפיקות הלב המדשדשות. הוא כמעט ולא מאמין שהיא הולכת לו ברגעים האחרונים. חמישים שנה הוא היה איתה, חמישים שנה, והנה ברגעים האחרונים שלו יש לה תירוץ שהיא רעבה והיא הולכת לקנות משהו בקפיטריה של הבית חולים. "אתה לא תמות, אל תדאג, לפחות לא עכשיו, אני דקה חוזרת" והוא כמעט ובוכה, אין לו מילים כדי לתאר את העלבון וההשפלה שהוא מרגיש. בדקות, או בדקה הזאת שהוא מתווכח איתה על דבר כל כך מוזר, או חסר היגיון, הוא חושב - שאם הוא ימות, אז שימות כשהיא תלך. כדי שהיא תסבול כל שאר החיים שלה על שלא הייתה איתו כשהוא נשם את נשימתו האחרונה. אך כשהוא מתעשת, שואל עצמו אם זו הבקשה האחרונה שהוא מבקש, ואם זה הדבר שהוא רוצה לגרום לאהבת חייו, הוא מתחרט, וחוזר להתחנן לאישתו.
חמישים שנה. חמישים שנה הוא איתה, והנה, עוד מעט זה כבר חמישים וחצי, והוא שוכב בבית החולים ואישתו מחזיקה לו את היד. בסוף השתכנעה. חצי בוכה הוא מסתכל על הקיר, החיים שלו מוקרנים שם. הבר מצווה שלו, הנשיקה הראשונה, האהבה הראשונה, הסקס הראשון, הפעם הראשונה שהוא גנב מהמכולת של הגרוזיני, הפעם הראשונה שהוא בכה על מישהי. והוא מסתכל במבט מבולבל. מבט מבולבל, כי הוא חושב מצד אחד, איך יכול להיות שכל זה יעלם בשנייה. ומצד שני, הוא אומר שאולי עדיף, כי יותר מידי הוא לא עשה כאן, הוא לא עשה שלום, הוא לא ניסה לעשות שלום אפילו, וגם בשביל רון ארד הוא לא ניסה לעשות כלום. הוא היה כל כך אדיש לחברה, ואגואיסט, שאפילו להצביע בבחירות הוא לא הלך. הוא גם לא ראה חדשות, ולא קרא עיתונים (חוץ מספורט), ולא תלה את דגל ישראל על המרפסת ביום העצמאות. בעצם, אולי עדיף שהוא ימות, אולי עדיף שהוא יעלם מהעולם הזה כי הוא מיותר ולא מועיל, אפילו אישתו רוצה ללכת ממנו, הוא רואה את זה על העיניים שלה, היא מתה מרעב או שמתה ללכת, והוא היה צריך להכריח אותה כדי להשאר. אז מה מלאך המוות מחכה כל כך? למה הוא לא בא כבר וגומר עם זה? ואיך זה מרגיש בכלל למות?
ובמחשבה שנייה, הוא אומר לעצמו, שבעצם, הוא עשה בחוכמה. כל האדישות הזאת כלפי החברה, כלפי הכלל, כלפי העולם וכלפי החור באוזון והתחממות כדור הארץ - טובה ונכונה. כי הוא מת לבד. הוא לא מת עם האנשים שהוא מציל אותם, או האנשים שהוא מפגין איתם, והוא גם לא מת בשביל החברה, אז בשביל מה לחיות את החיים כל כך אציליים וטובים ונחמדים, למה להיות טוב לכולם, לחייך לכולם? אתה נולד לבד ומת לבד - אז תחייה לבד, תעשה את הדברים שבאמת טובים לעצמך עד הסוף, ואז אתה תוכל למות בשקט.
'איזה בן אדם חולני אני', הוא חשב לעצמו. 'אם ככה אני חושב, כניראה שמגיע לי למות'. ובעודו מחזיק את היד של אישתו, הוא מסתובב אליה ומסתכל.
שניהם שותקים, והוא בוחן כל פינה בפנים שלה, כל נקודת חן, כל צלקת, חצ'קון, הכל. מנסה לראות מה הוא מצא בה. מה יש בה, שדווקא איתה הוא התחתן? ולרגע הוא הסתכל על העיניים, יש לה עיניים ירוקות כאלה, וכשהיא הייתה ילדה, הוא נזכר, היא תמיד הייתה שמה איפור שחור ליד על העיניים, והוא היה תמיד מסתכל על העיניים האלה מהצד, כי לא היה לו אומץ להסתכל מלפנים.
או שהוא נזכר, הוא נזכר איך היא הייתה כל הזמן אומרת לו - "לא אומרים שלום?" כשהוא היה מתעלם ממנה כשהיו נפגשים. ובעצם, זה לא שהיה סנוב, זה שהיה ביישן, מאוד ביישן, פחד לדבר כדי לא להפריע, פחד שהיא עצבנית, פחד שהיא לא רוצה שהוא יאמר לה שלום. וכשהיא הייתה אומרת לו את זה, הוא היה פתאום כל כך מאושר, והיה אומר בתמימות - "לא שמתי לב", והיא הייתה מחייכת.
הוא אוהב אותה. הוא שאל את עצמו אם הוא אוהב אותה, וכשהסתכל עליה עצבנית ורעבה, הוא אמר לעצמו שהוא אוהב אותה. הוא לא ידע למה הוא חושב על זה, ובמיוחד כשהוא עומד למות, אין זמן להיות רגשנים, אבל הוא אוהב אותה. והוא פתאום הבין את זה, שהוא לא סתם ביזבז חמישים שנה וכמעט חצי, הוא אהב מישהי, חמישים שנה, ואולי אפילו יתנו לו מקום בגן עדן על זה, הוא חשב.
הוא חוזר להתסכל על הקיר, להסתכל על החיים שלו, וראה שזה אומר להגמר. הוא גם מרגיש צביטות כאלה בלב, כאילו הלב אומר שאלו השניות האחרונות והוא צריך להחליט מה הוא רוצה לעשות בשניות האלה. והוא חושב קצת, אם לשתוק, אם לומר לאישתו שהוא אוהב אותה, אם לבכות, אם לחייך, אם להתנשק עם אישתו..
וכשהלב מתחיל ממש לכאוב, וזה לא מפסיק, כמו נשיכה של תינוק שרק צומחות לו שיניים, הוא מסתובב לאישתו ואומר -
"תלכי, את יודעת מה? אם את רעבה, תלכי. אני אחייה עד שתחזרי, באמת. תלכי."
