חזרה ליצירות
הודעות והגיגים

רצח רבין--הבט אישי

יהודה ארדיטי ז"ל | (28/10/2009 20:38) | 49 צפיות | | ייצא ל | יצוא ל
זה קרה בי"ב  חשוון
התשנ"ו
בשעה 21:40
 
 
בשעה   22:50
 
 
יצאתי  משערי התיאטרון הקטן
הבימה.
 
התיישבתי עם האשה לאכול מאפה קליל
עם כוס קפה.
ברחוב אבן גבירול.
 
 
 
 עשרות-אולי מאות- אנשים
נהרו בדרכם חזרה מהעצרת
אבל דמומים עצובים משהו...
 
 
ממול התגודדה קבוצה די גדולה
של כעשרים  איש
צופה בטלויזיה
היה שקט מסתורי
לא ישראלי...  מוזר לי...
 
 
 
החשד שמשהו יוצא דופן קורה-  חילחל בי
אמרתי לאשתי
"מוכרחים לברר-
מה קורה...".
 
 
נגשתי לבחור צעיר בשנות העשרים לחייו
ושאלתי בשקט:  "קרה משהו"?
הלה פקח את עיניו בתמהון וענה לי:
"מה אתה לא יודע שירו ברבין"?
 
 
.........דממה--שוק--נחנקתי
 דומע-  רציתי לצעוק  ...נעתק לי הדיבור.
נראה לי - סוף העולם הגיע...הייתי מעורפל..
באותו ערפול החוזר
 וממלא אותי
שנה אחר שנה..
 
.....................
 
 
למחרת  ארונו של רבין
הוצב מול רחבת
הכנסת.
 
 
המראות בטלויזיה היו קשים מנשוא...
 
 
תת  המודע פקד עלי:
"קום לך  עבור ליד ארונו.. "
 
 
נסעתי לבירתי האהובה 
לחלוק לו את הכבוד הראוי- המינימום שיכולתי להעניק לו  מכולי...
 
 
 
השעה היתה  11 בבקר
היו מאות אלפים מסביב למשכן
תור של כקילומטר וחצי לא זז
ממתין להכנס לרחבת הכנסת.
למתן הכבוד האחרון
לראש ממשלתנו.
 
 
החלטתי לעשות מעשה..
לעקוף את התור ויהי מה..
פניתי לשער המרכזי...
 
קבוצה של חמישה - עשר איש דוברי ספרדית  היתה בדרכה פנימה...
 
פניתי למדריך המלווה בספרדית
והודעתי לו שאני ממשטרת ישראל
נשלח לתגבר את האבטחה של הקבוצה.
הלה הנהן בראשו וסימן לי להצטרף לקבוצה...
נכנסתי...
 
מצאתי את עצמי לראשונה בחיי
ברחבת הכנסת...
 
 
אולי חצי שעה שהיתי שם
עוצר ליד הארון לדקותיים  מצדיע וממשיך
ההילוך היה מזוגזג  הדמעות
חסמו לי את המראות
אך
 אני ממלא אחר צו ליבי בשלימותו.. 
 
 
חזרתי- מדוכא עצוב
הרוס יגע דואב
כואב
מהטרגדיה הייחודית הזו בחיי
והיא  חרוטה  לנצח.
 
 
יהי זכרו ברוך.
 

תגובות

חזרה ליצירות