הסוללה עושה לי בעיות. בכל פעם שאני מקיים שיחה, כעבור עשר דקות המכשיר מהבהב לי ונכבה. אסון. לא משנה כמה זמן אטעין אותו, בכל פעם אותו הסיפור. יצאתי אל הדרך, אל מרכז שירות הלקוחות הקרוב לביתי. אגב, הוא לא ממש קרוב לביתי.
פקק תנועה, שירים מרגיזים ברדיו, אין חניה באיזור. סימנים המצביעים על יום רע בפתח. ואיך אפשר בלי גשם שהרטיב אותי עד לשד עצמותיי, בדקת ההליכה שלי מהחניה הרחוקה והגרועה, אל עבר מרכז השירות. אסון.
בשעה טובה ומוצלחת, נכנסתי פנימה, ונציגת הקבלה החצופה עוד העזה לרמוז לי שאני מרטיב להם את המקום. 'אתה מרטיב לנו את המקום!', אמרה. אחרי שהבטתי בה בכעס, שאלה אותי לשם מה הגעתי. 'הגעתי לכאן כדי להזמין ארוחה עסקית! מה זאת אומרת למה הגעתי? לקבל שירות!', צעקתי. אני מודה שייתכן והייתי עצבני, ייתכן. 'חמוד, התכוונתי שתאמר לי מה הבעיה במכשיר. תן לי את המספר שלך'. השבתי לה שאני לא נותן את המספר שלי לכל אחת, במיוחד לא לבחורה שרמזה כי אני מרטיב לה את המקום יתר על המידה. אף פעם לא חיבבתי שטפונות. היא צחקקה מעט, ואחרי שהבנתי שאני באמת צריך לתת לה את המספר, הדפיסה לי דף קטן ובו מספר התור שלי.
התיישבתי לי בכסא במרכז האולם, ממתין לתורי בשקיקה. ייתכן ויש אנשים המחפשים אותי בדחיפות! אולי אמא צריכה שאביא לה ירקות מן השוק. אולי מועדון נחשק ירצה להזמין אותי למסיבה מטורפת בשישי בערב. וייתכן, כי דניאלה רוצה לזמין אותי לביתה לראות סרט מתחת לפוך, ולתנות אהבים. אולי, אם היא תפסיק לאהוב בנות או שאגדל חזה חלק.
בכל אופן, התור ארוך. הבטתי במסך העליון שהראה לי כי יש 15 אנשים לפניי. חיפשתי חומר קריאה, אך לא מצאתי כלום מלבד עלונים של טלפונים חדשים. דפדפתי בהם, אך הם היו מלאים בנתונים יבשים על תכונות הטלפונים הכי חדישים בשוק. חיפשתי תמונות עירום, פואנטה, קאץ' בעלילה, משהו, אך לשווא. התחרפנתי! הלכתי למכונת הקפה החינמית בקצה האולם, אך היא סירבה לפעול! יום קשה עבר עליי, והוא לא נראה כמו משהו שהולך להשתפר.
ברקע- קולות של קריינית צעירה. לקוח 458, לעמדה מספר 8. לקוח 459, לעמדה מספר 6. לקוח 460... מסכנה, היתה צריכה להקליט את כל זה במשך ימים ולילות. ריחמתי עליה. מקווה שהיא קיבלה לפחות סכום נכבד עבור עבודתה. אנשים הלכו, בקצב איטי, אחד אחרי השני, לעמדות השירות. הבטתי בנציגות. כולן צעירות ויפות. הבטתי בנציגים, כולם חנונים. אני לא יכלתי לעבוד שם במקומם, לא הסטייל שלי. בכל אופן, היו כאלו שקיבלו שירות בנעימים והיו כאלו שבאו בשביל לריב. 'החברה הזו זבל! נמאס לי מכם', בתוספת קללות עסיסיות, נשמע לקוח מתוסכל מעמדה מסוימת. הנציגה ההמומה היתה על סף דמעות, כבר חשבתי לעזור לה עד שראיתי שהבחור הצעקן הוא בריון. ביום כזה נורא, לא מתאים לי לסיים אותו בבית חולים.
תורי עמד להגיע, אך יד אלוהים התערבה וקרה הנורא מכל. הפסקת חשמל. כנראה שהיד היתה ממש חזקה משום שהחשמל הופסק למשך חצי שעה! אנשים נבהלו, הנציגות צרחו, ואני קיוויתי שאחת מהן תבוא לפחד בזרועותיי. מובן שזה לא קרה. לי אף פעם לא קורים כאלו דברים. מעולם לא מצאתי כסף ברחוב, מעולם לא התיישבתי לידי בחורה יפה באוטובוס, ומעולם לא חיבקה אותי נציגת שירות מפוחדת בזמן הפסקת חשמל. יש דברים שלא ישתנו לעולם!
כשהזרם חזר, והמחשבים לאט לאט שחזרו את הנתונים, ראיתי שתורי הגיע. מסתבר שאנשים נטשו את המקום כי פחדו, וכך הוקדם התור שלי. ניגשתי בצעדים קלילים אל עבר עמדה מספר 4. חיכתה לי שם בחורה יפה, שבדיוק נרגעה מהפסקת החשמל וחייכה אליי בצורה שלא משתמעת לשתי פנים. בראשי דמיינתי כיצד אקח אותה לקולנוע, נלך יד ביד בטיילת ביום חורפי, ונקרא לילדים שלנו בשמות מודרניים, שלא יצחקו עליהם בכיתה.
דמיוני הופסק בשניה. 'אני מצטערת שחייכתי, פשוט אתה כולך רטוב', אמרה לי. כלבה. נזכרתי שחבר שלי סיפר לי שעליהן לחייך לכל לקוח, בלא קשר לגזע, מין, דת, וסקס אפיל. הסברתי לה את הבעיה. היא הבטיחה לבדוק את הסוללה.
ג'ני, שמה, אמרה שהסוללות של המכשיר שלי נגמרו במלאי!
עולמי חרב עליי. הם ממש מכריחים אותי לעבור מהדור שלפני הספירה אל הדור השלישי. אז מה אם המכשיר שלי מזכיר מקרר ביום טוב, ומכונת כביסה ביום רע?
לא היתה לי ברירה. שדרגתי. הנבלות האלו, מה בסך הכל ביקשתי, להתקשר?
כעת אאלץ לשלוח הודעות בכתב, והרי אני לא יכול לכתוב בלי ניקוד. אין התחשבות בעולם הזה.
יצאתי משם בנזק של אלף שקלים.
הנרצחתי וגם רוששתי? מתברר שכן.
אין תמורה בעד האגרה. חברות הסלולר- אסון.
שירות לקוחות? שירות לכוחות! ההון. גנבים.
