נביאת האש

את עיני הכסופות איש לא אהב מעולם.

את שפתיי האדמדמות בוודאי שלא.

לא את פניי.

גופי.

בגדיי.

שערי.

אישיותי.

לעולם לא אהבתי את עצמי במיוחד, לעולם לא חשבתי שיש בי משהו טוב, והנה אני עומדת פה, מתנשאת מעל כולם, רמה, נסגדת.

הנביאה.

שלטים מתנוססים בכל מקום, " סנט אורה " - "נביאת האור".

בני השבט מעולם לא הטילו ספק בנביא. האם יתחילו כעת?

קולותיהם הרמים והבטוחים כל כך, נשמעים כמעט רובוטיים.

" יארקיה! תחי יארקיה! " הם קוראים, עינייהם נישאות אלי, כמעט ריקות. לא נותרה בהם אהבה לעמם, לא נותרה בהם אהבה לעצמם. נותרה להם רק הסגידה.

הם סוגדים. לא לשבט, לא לנביאה, אלא לריקנות, לטיפשות, לרוע.

האם אני רעה?

ידי רועדות, פני וידי מיוזעות.

אני הסנט אורה.

אני שונה כל כך.

האישה הראשונה המכהנת בראש המקדש.

כנגד כל הסיכויים אני עומדת כאן, חזקה, איתנה, לובשת את גלימת הכהונה, ועונדת את השרשרת הזהובה, הצרופה ככדור אש.

אני נזכרת במלחמה.

אני נזכרת באבא.

" לנשים אין כל זכות לכהן! " אמר, כאשר שאלתיו לראשונה מדוע הנביא המכהן הוא תמיד גבר.

" הנשים לא מנהיגות! הנשים הירות, הנשים מטפלות, הנשים הן החשובות מכולם. "

" והנביא? " אז שאלתי.

" גם. הנביא גם. " הוא ענה, מהורהר.

מילים אלה הדהדו בראשי שנים אחר כך, כאשר כדור האש בחר בי, נערה צעירה, נקבה, להיות הנביאה הבאה.

באותו רגע, אני זוכרת, השתרר שקט מוחלט, מלא בבלבול. כל הראשים הופנו אלי.

העם היה מוכה הלם, אך התעשת במהרה והריע לנביאה החדשה.

ואז הבנתי את מילותיו השקופות של כדור האש, הבלתי ניראות.

השבט שלנו סטה מדרכו.

ורק שינוי יכול להוביל אותנו אל דרכנו. שינוי אחר שינוי, כמו כדור מים המרענן את המוח.

כנגד כל הסיכויים, הפכתי אני, ילדה זנוחה וכעורה, לנביאת עם שלם, שבט שלם, אמונה שלמה,

וכנגד כל הסיכויים, אגאל עם זה.

עם זה.

שבט זה.

אמונה זו.

כנגד

כל

הסיכויים.