שתי התחלות מקום אחד

תעודת זהות: יעל בעלת הבית משכילה, גיל 32, נשואה שני ילדים, פקידת בנק. טיפוס מלנכולי.

חני עוזרת הבית השכלה עממית, גיל 33 נשואה, 4 ילדים, טיפוס כולרי.

חני: וואלה אני מצלצלת כבר חצי שעה, ישנת? איפה אני מתחילה היום? בשבוע הבא אני באה רק עד 12, אני מנקה אצלי בבית, זה פסח.

יעל: היי חני, לא ישנתי כל הלילה, אני מרגישה נורא, לא הקדמת היום?

חני: איזה מוקדם , כבר שמונה , אני מתחילה במטבח גם ארונות, תזיזי בינתיים את הספות שילך יותר מהר.

יעל: לא שתיתי עדיין קפה, אני תשושה, איזה לילה קשה היה לי.

חני: אני מוציאה כלים מהמדיח ואחר כך עושה שיש,מה זה לא הפעלת את המדיח.

טוב. נתחיל מהארונות, יעל תרימי את הכיסאות.

יעל: אני מכינה קפה, אני מאד עייפה. מה, כבר שמונה וחצי?

חני: מה זה , בני כאן? יושן. עד עכשיו יושן.

יעל:בני עדיין כאן ? הוא לא נסע לבית המשפט?

חני: צריך סמרטוט חדש.

חני: גמרתי מטבח, גם חדר שינה שלכם, אני עושה סלון. צריך לעשות גם ספרים.

יעל: היום לאבק גם את ארון הספרים?

חני: הבעל שלך אמר היום לא - בק אותו.

יעל: חני , במה את מעיינת בסקרנות כזו?

חני: זה ספר עם תמונות נורא ישנות. בלי צבעים. חבל על הזמן.

חני: הה, מה זה, תמונה של אבא שלי בשכונה. מה זה עושה כאן?

יעל: זה צילום של אבי, עם החברים מילדותו בשכונת נווה צדק.

חני: לא יכול להיות. אבא שלך מהשכונה שלנו? אני לא מאמינה. תראי,תראי, כאן הגשר ולמטה על יד פסי הרכבת היה הבית של סבתא שלי. שם גרנו. כל המשפחה.

יעל: כשהייתי קטנה אהבתי לטייל בשכונה הזאת. הייתי הולכת עם אבי, והוא היה מספר לי איך הם שיחקו בחיילים יהודים ובריטים ורצו ברחובות והתחבאו בחצרות הביתים.

חני: היו הרבה משחקים בתופסת, גם בקלס, ובחבל. כמו שאנחנו שהינו קטנים.

יעל: ובמשחק שהיה כמו תיאטרון רחוב, קראו לזה באדוני המלך,

חני: ובטלפון שבור. תראי זה בית ספר אליאנס.

יעל: באותם שנים לא נעלו דלתות, גם לא בלילה. החיים היו אז שקטים יותר, בלי התחרות הזאת וההשוואה למי יש יותר , מבלי הנהירה אחר מותרות.

חני: היום יש הרבה מליאנים, אז, לאנשים היה קצת.

יעל: כן. גם המחשבים והאינטרנט צמצמו את העולם,והכניסו אותו אלינו הביתה. הכניסה הזאת לפרטיות כל כך מפריעה לשקט הנפשי.

חני: הנה אבא שלי, וזה המשקפופר אליהו, וואלה, אך צחקו עליו, אבא שלי תמיד הרביץ לגדולים, לא נתן להם להרביץ לו, הוא היה כזה חלשלוש. עכשיו הוא שופט במחוז.

היה קטן כזה עם המשקפים וואלה מצחיק, בטח שירביצו לו.

תסתכלי בתמונה הזאתי, זה על יד הבית של סבתא שלי. הנה עץ האיקליפטוס, בטח היה בן מאה. כזה גדול. והנה המשקפופר על יד אבא שלי שישמור עליו.

יעל: וזה המבנה של גימנסיה הרצלייה. צילום של שבט הצופים. התמונות האלה הן היסטוריה בשחור לבן ,

חני: תראי בתמונה הזאתי רואים את אמא שלי. איזה יפה. איזה פנים היו לה. הייתה בובה, שתהיה בריאה.

חני: הנה תמונת מחזור. הנה אבא שלי .איפה אבא שלך?

יעל: המשקפופר.

חני הייתה המומה, ובניגוד לתמיד לא מצאה מילים, ולא יכלה לחזור בה מהדברים שאמרה. יעל המשיכה להביט בתמונות.

חני חשבה איך היא תצא מהמצב שאליו נקלעה, לא שהיא אמרה משהו שאינו נכון, אבא שלה באמת שמר על אליהו מפני הבריונים של השכונה, אבל היא בכל זאת אמרה כמה משפטים מיותרים. היא הביטה נבוכה בתמונות וקיללה אותן בליבה, כעסה על הרעיון של בעלה של יעל לנקות את הספריה. פתאום הכול ניראה קטן, צפוף,כהה. השקט היא קמה והחלה לנקות את המדפים, לסדר את הספרים, ועקבה בזוית עונייה אחרי מעשיה של יעל. ויעל כאילו עברה לעולם אחר. עולם העבר. היא טיילה בין הרחובות הקטנים כפי שזכרה אותם מסיורה האחרון בשכונה,בין הבתים הצפופים והעצים העתיקים.