כתיבה...
מה זה בשבילי כתיבה? את האמת אני לא באמת יודעת מה ענות על השאלה הזאת. איך אפשר לענות על שאלה כ"כ פשוטה ועם זאת כ"כ מורכבת?. השאלה שאני שואלת עכשיו את עצמי בנוגע לכתיבה היא פשוטה- כתיבה בשבילי זה כמו אוויר לנשמה – כ"כ פשוט. אך מהצד השני היא עולם ומלואו – יותר מסובך. עם הכתיבה התחלתי ביסודי, אולי אפילו קודם... אתם יודעים, כתיבה פשוטה כזאת, כתיבה של ילדים. הייתה תקופה בה רציתי להיות סופרת, אולי החלום הישן הזה עוד יתגשם בעתיד, אולי ואולי לא.
הכתיבה כמו שכבר צייני היא בשבילי עולם ומלואו. אני כותבת בעיקר כאשר אני מדוכאת או עצבנית זה שחרור בשבילי כמו שבשביל אחרים שיחה טובה עם משהו משחררת. אז אומנם אי אפשר באמת להשוות בין הכתיבה לדיבור, הרי כאשר אני מדברת עם מישהו הוא מגיב, אולי כפי שהייתי רוצה ואולי לא, אבל הוא מגיב, הוא מקשיב, וזה הרי מה שכולנו באמת רוצים למצוא, את האוזן הקשובה אלינו, זאת שתקשיב לנו גם אם נדבר שטויות אבל תדע לעצור אותנו ולהגיד – "סתום, אתה מדבר שטויות!". אז בכתיבה אתה כותב לעצמך או לאחרים זה תלוי במיליון ואחד דברים. הכתיבה שלי היא יותר לעצמי, לפורקן, לשחרור לתחושת האנגנורסיס העצמי. אני אדם שלא אוהב להיפתח ואם אני אתן לאחרים לקרוא את דברי זה כמו שאני אשיל מעלי שכבות של טיט שכיסו את החומה שבניתי סביבי. זה כמו בתאטרון כאשר השחקן עולה על הבמה ובוכה, צוחק, משתכר, נאהב, שונא, מושפל מול כולם, אבל אז איש אינו שופט אותו, הרי זה לא השחקן המושפל והמשפיל זו הדמות. לתאטרון ולמשחק יש יתרון על הכתיבה, הרי כאשר השחקן על הבמה מדבר, צווח ומשתולל תמיד אפשר לומר כי זה מתאים לאופן המחזה וכי הדמות דורשת זאת. אך כאשר נעבור לכתיבה תראו שאם יש דבר או שניים שהם נגד "הטעם הטוב" זו תמיד אשמת הכותב, אי אפשר להאשים את הסיפור שהוא דורש זאת, כי הרי הסיפור הוא פרי יצירתו של הסופר. אז כפי שהתחלתי לספר,לעצמי או אולי לאחרים, הכתיבה בשבילי היא כמו אוויר לנשימה במובן הפשוט, אך גם עולם ומלואו בחלק המורכב. הרי לא כל יום, ואפילו לא כל שבוע או חודש אני יושבת וכותבת, ובכל זאת מצליחה לחיות. אולם, אם הייתי מפשטת את המטפורה בצורה מדוייקת, הרי אם לא שואפת אוויר חודש, שבוע ואפילו יום אחד בודד, כבר לא הייתי שואפת אוויר בכלל. אם כך, כיצד אני יכולה להסביר את המטאפורה הזאת "כתיבה כאוויר לנשימה"? אולי אני בכלל לא יכולה. אולי בעצם אני מגזימה בערך הכתיבה כפי שאחרים מגזימים בדברים אחרים בחייהם הרי, בואו נודה באמת, אי אפשר להשוות דבר לאוויר. אולי מים או דם. אך לא דברים נלווים. אפשר לומר כי החיים טובים ויפים הרבה יותר כאשר יש אומנות בכלל וכתיבה בפרט בחיינו. אך אי אפשר לומר, גם אם זה כואב להודות בכך, שאי אפשר לחיות ללא אומנות. אם כך מה הכתיבה בעצם נותנת לנו? חופש? הרי גם במדינות דיקטטוריות יש אומנות, אומם מגוייסת אך היא נמצאת שם. דימיון? – הרי אפשר לדמיין דברים גם מבלי הפוך אותם לאומנות. חלומות? – הרי כולנו יודעים שגם אלו שאינם אומנים חולמים. צבעוניות? – ומי זאת יגדיר? מדוע ואיך אנו קובעים מיהם אותם "האנשים האפורים" ומי אותם "האנשים הצבעוניים" בחיים?. ואל תגידו שאני טועה, הרי אני אתן לכם רשימה של אנשים או מקצועות ואבקש מכם לחלק אותה ל"אפורים" ו"צבעוניים" או במקביל ל"משעממים" ו"תוססים" סביר מאוד להניח שרובכם תחלקו זאת אותו הדבר. חלילה, אני לא באה אליכם בטענות, הרי הסיכוי שאני אחלק את הרשימה כמותכם. אם כך מי הוא ה"אשם" בדבר? הממשלה? החופש? האנושות? התפתחות הציוויליזציה? הכתיבה? האומנות? הרי אין איש יכול לענות על כך. ובעצם, בשביל מה? הרי גם אם נענה על כך דבר לא ישתנה.
האומנות יכולה לשנות דברים רבים, אך עם זאת דברים רבים גם יכולים לשנות אומנות. אחרת איך נסביר את התקופות השוות של האומנות העוברות ברנסנס, ברומנים, במחזה העשוי היטב, במאה ה-20, באר – דוקו וכו'. הנכם וודאי סבורים כי אני משלבת סגנונות מופרדים לגמרי אחד מהשני – אובכן אתם טועים. כל סוג של אומנות משפיע ומושפי ומאחר. כמו כל דבר בחיינו.
אני הולכת סחור וסחור, מנפחת ומכווצץ דברים כראות עיניי, ואני לא עונה על השאלה שהתחילה כל זאת. אבל, הרי, אני כותבת לעצמי אז אני לא חייבת כלום לאיש. ואולי אני כותבת לאחרים?. אולי אני כותבת על מנת לקבל אישור לדברים שאני לא מסוגלת להוציא באף דרך אחרת?
מה זה בשבילי כתיבה? במובן הפשוט או במובן המורכב?. האם זה משנה משהו או שכלום לא ישתנה גם אם אענה על זה?. אולי זה לא חשוב מה היא בשבילי כתיבה, אולי החשוב הוא עצם קיומה?
