הכל תלוי בראש הזה הקטן. מונולוג. דצמבר 2005 "כל הזכויות שמורות" למאירה תמיר.

ברוב המקרים כשעוברים דירה הסיבה היא יותר חדרים, יותר רווחה. אצלי תמיד הדברים די הפוכים, אז עברתי מגג, גינה והרבה חדרים לשישים ושבעה מטרים ריבועיים ואחר כך אפילו לפחות, והכל כדי למצוא את החיים המאושרים באמת, וכשעוברים כמובן שמצטמצמים הנכסים מכל סיבה שהיא, משאירים, לפעמים קונים את החירות לפעמים את הילדים, נותנים זורקים כל מה שלא יהיה לו מקום, שיהיה גם יותר קל לסבלים המסכנים, או אפילו בכדי לשלם קצת פחות שקלים לפעמים פחות דולרים,  כך הלכו להם לדרכם הפטיפון והתקליטים הישנים האהובים שממילא אם הוא היה מתקלקל לא היה מי שירצה להעיף מבט ולתקן, ועד שקניתי טייפ לקלטות הקטנות, זוכרים? ההן, המציאו את הקומפקט דיסק, אז גם הם זרוקים לאנחות, כך שנשארו לי קצת מילים בזכרון לפעמים כמה שורות משירים אהובים כמו למשל:
"לקום מחר בבוקר
עם שיר חדש בלב
לשיר אותו בכוח
לשיר אותו בכאב
לשמוע חלילית...
ולהתחיל מבראשית" כן, ושוב התחלתי מבראשית,
אני יושבת לי במרפסת על הספה הישנה כמובן, בשקט וברווחה יחסית ומזמזמת את השיר האופטימי והישן זה שתמיד נתן לי סימן שצריך לחשוב. לחשוב על החיפוש שלי אחר האושר הנפשי המושלם, איך לקום בבוקר ולהתחיל תמיד מבראשית השיר שאף פעם לא הגעתי למסקנות מדוייקות אם הוא נכתב בשבילי, בטח לשכמותי או אני זאת שמאמצת אותו אל חיקי, העיקר שבתוך כל החיפוש הזה והמחשבות למצוא את הדרך אל האושר כמובן, שהכל יחסי לכל השנים שכבר עברו, לחיים שחייתי בעברי, פתאום סוויץ' במוח, המחשבות מתהפכות במאה ושמונים מעלות ואני נזכרת.
אויי ואבוי, עוד לא שילמתי את החשמל, הארנונה והמים גם. ושכר הדירה בפתח והאוסף עדיין לא מוכן, ואת הטלפון ניתקו כבר מזמן, וחשבון המכולת תופח ואריה עדיין נשאר מנומס וחייכן, וגברת ועד בית דופקת בדלת בכל חודש באותה השעה באותו התאריך כמובן, וזה אחרי נזקי החגים ולפני החתונה גם, ומנהל הבנק סגר מזמן את הברז "שברת תוכנית חסכון אני לא יכול יותר לא מוכן" ואת הכספומט אני מכניסה מוציאה סתם כך בשביל לעמוד מול המכשיר הרובוטי הקטן, שארגיש כמו כולם, שאדע שהוא עדיין קיים.
אז אולי מה כדאי לי שוב לשיר? "משנה מקום משנה מזל" או להדק יותר את החגורה, לעשות דיאטה חמורה, לכבות את האורות לשבת קצת יותר בחשיכה, להסתובב עירומה ויחפה, למה לא? גם בשביל הכיף גם בשביל לחסוך בביגוד ובהנעלה, אולי לקנות בריקושט אוהל חמים וקטן, לגור בסטלבט לתקוע יתד בשפת הים, אבל, אבל מי מבטיח לי ששם אמצא את המנוחה לראש הקטן? את האושר המושלם? אולי יבואו סרטנים, סרטנים כאלה, סרטנים אחרים, מדוזות, קרציות, צונמי, פקחים, בכל מקום יש פקחים אלה עם הפנקס הקטן והמדים המקומטים, מה? חסרים לי חובות?  כל אלה הרי רק יזכירו לי שוב את השיר הישן והנושן, מתברר שהכל נמצא בראש הזה הקטן, אז אני מוזגת לעצמי עוד כוס קפה של בוקר שבת שכזה כמו בשיר של אריק, לא שרון, איינשטיין זה הגאון שמסתתר מההמון "שבת בבוקר יום יפה, אמא שותה המון קפה" עד כאן הכל נכון, נושמת אויר קריר של הסתיו כמו המילים שלי, סתויות שכאלה, סתמיות כאלה וזה עוד לפני שהגיע החורף והגשם של הדמעות והמילים האפורות כמו העננים שיכסו את השמיים ויאפירו לי את הנשמה, כמו בכל שנה. בכל שנה כשהחורף מנהל איתי איזו מלחמת התשה, עד שכשהאביב מגיע אני צורחת משמחה "אביב בא, אביב בא".
מנקה את הראש ממחשבות טורדניות, מניחה דיסק ומזמזמת שיר מהחדשים האלה
"אני יודע, אני יודע, שזכיתי לאהוב"
תאמינו לי, הוא יודע על מה הוא מדבר, על מה הוא שר, אם זכית אתה אמור להרגיש מאושר,
אני יודעת, אני דווקא די מאושרת, ואהיה יותר, עם הזמן, עם הזמן, כשאתכנת את המוח הקטן, בנתיים, הכל תלוי בראש הזה הקטן.

 

"כל הזכויות שמורות"