נשימה עמוקה אחרונה

נשימה עמוקה אחרונה ויוצאים, בעצם תנו לי רק לוודא שהכול במקומו. הנאום בכיס הקדמי, המטפחת תחובה עמוק בכיס האחורי, כל הכפתורים רכוסים, הכול לבן, ישר וללא כתמים. טוב, עכשיו נשימה עמוקה אחרונה, ואני מוכן לצאת.

הזרקור מכוון ישירות עליי, אני לא רואה דבר חוץ מאור חזק ומסנוור. אולי אני לבדי באולם, אבל הדממה עמוקה מדי, מאולצת מדי, מהאלו שמייצרים אנשים שזכות הדיבור שלהם נשללת בפתאומיות, אז אני יכול לנחש, לדעת כמעט בוודאות, שאין אף כיסא ריק באולם. אני מנער את ידיי בחדות, בניסיון כושל לגרש את תחושת הלחץ. והנה מתחילים.

אני אומר שלום, עם חיוך מליון הדולר שלי, אני יודע שהפרצוף שלי מופיע על מסכי ענק שסובבים את הבמה. ייצוגיות זה שם המשחק. גומות החן שלי בטח אף פעם לא נראו מושלמות יותר מעכשיו, העיניים שלי חודרות ומשפדות את נשמות הצופים. אני אדיר, אני מדהים, הם כאן בשבילי.

אני לוקח לגימה מכוס המים שהכינו בשבילי, שהקהל יחשוב שאני דיברתי במשך שעות, התאמנתי כמעט עד צאת נשמתי, שעשיתי הכול בשביל להיות הכי טוב בשבילם. העמדות פנים זה שם המשחק. אני מתאים את המיקרופון, מקרב את הכיסא, עוד חיוך צנוע ואני קונה אותם. אני ענו, אני בדיוק כמוהם, בדיוק כמוכם, אתם כאן בשביל עצמכם.

מבט אחרון על הקהל ואני מתחיל לדבר. 'אז אני ג'וני, אבל אתם יודעים את זה. אני יכול להתחיל לספר מאיפה הגעתי, אבל גם את זה אתם יודעים, אתם יודעים הכול. קראתם, ראיתם, שמעתם, ועכשיו באתם לגעת. להרגיש. להיות חלק.' ואני יכול לדבר במשך שעות, להגיד אותם 3 וחצי משפטים בלי סוף, לחזור על אותן 32 מילים, ואף אחד לא יקום, ולא ילך, ולא יגיד דבר. אני קניתי אותם, הם משעובדים, הם הפכו אותי לאלוהים.  'אני ג'וני, ואתם רוצים להיות כמוני. אני מכיר את הסיפור של כל אחד ואחד מכם, אתם לא מאמינים בבולשיט, אתם עסוקים, החברה גררה אתכם לפה.' כולם צוחקים בקהל, כי זה מה שצריך, זה מה שהערה מתוחכמת, צינית, נכונה גוררת, ולא משנה שהם שמעו את זה כבר קודם. היום, הכול קורה בפעם הראשונה.

 אני כבר לא אותו בחור שהייתי לפני חמש דקות, אין זכר ללחץ, להתרגשות, אני מה שהם רוצים שאני אהיה. בתנועה קלילה, עם עוד חיוך שובע, אני מוציא את הדף המקופל מהכיס, מנער אותו ומתחיל לקרוא. "אתם תושבי כדה"א, המרחק שלנו מהשמש הוא 149,597,887 ק"מ, אנחנו נעים סביב השמש במהירות ממוצעת של 29.783 ק"מ לשנייה, זה לוקח לנו 365 ימים, אבל את זה בטח ידעתם." עוד צחוק, עוד הזדהות מזויפת, עד הרגשת שייכות רגעית, כשכולם צוחקים, כולם בעצם אחד. אני מרים את הראש, עוצר הכול, מקפל את הדף, דוחף אותו לפה, לועס ובולע. הקהל המום. קניתי אותם מחדש. לא שהייתי צריך, אבל הפתעה זה שם המשחק. אני שותה עוד לגימה מהמים, מסלק את טעם הנייר, משתעל, שידעו כמה שאני מתאמץ בשבילם. אני אחד ויחיד, אני מיוחד, אני אלוהים בשבילם. "אני יכול להמשיך ולקרוא את דף ולמלא את הראש שלכם בעובדות מדעיות, חלק אתם מכירים, ומחלק בכלל לא אכפת לכם. אבל לא בשביל זה אתם פה, לא על זה שילמתם כסף. אם אתם רוצים לדעת מה כתוב בהמשך הדף, תזמינו אותי לבירה ואני אתן לכם אחד, יש לי עוד אלפי עותקים לא לעוסים בבית." צחוק. אחווה. אהבת אמת רגעית."אתם פה בשבילי. בשביל לשמוע את מה שיש לי להגיד, בשביל לשמוע את מה שיש לכם להגיד, כי כנראה שאני הפה שאתם תמיד רציתם." מחיאות כפיים, גל שלהם, שאדם אחד אמיץ התחיל, וזהו אין שום קול אחר באולם. רק ידיים שנפגשות בעוצמה, רק קול של הערכה, קול של כבוד. הערצה זה שם המשחק. אני מרים את היד, מסמן להם לעצור, שיחשבו שלא נוח לי ככה עם הערצה גלויה, שיחשבו שאני ביישן, לא מכיר את עוצמתי, שאני הבן אדם הכי נחמד בעולם. אני מעצב עולמות, אני מחזיק בגורלות, אני יותר מאלוהים.

עם כל ההפסקות, הצחוק,מחיאות הכפיים, החיוכים המאלפים, ואני מדבר כבר כמעט שעה. ובעצם לא אמרתי כלום. ואף אחד לא שם לב. אני עוד יכול להמשיך ככה במשך שעות. מעגל אין סופי של הבלים שרק טיפשים שומעים.

"אתם שונאים את העבודה שלכם, את החברים שלכם, לא יכולים לגעת באישה שלכם, מפוצצים את עצמכם בג'אנק פוד , לא כי זה טעים יותר, בטח לא בגלל אשליית הבריאות המזויפת שהפרסומות מתגאות בה,  אתם רק מקווים לסוף מהיר יותר, פתאום התקף לב לא נשמע כל כך גרוע." הפרצופים בקהל מאובנים, הלסתות כמעט שמגיעים לרצפה, העיניים פתוחות לרווחה, הם בולעים כל מילה שלי, הם כנראה יעשו כל דבר שאני רק אגיד. אני אומר את מה שהם מפחדים לשמוע, ולאף אחד זה לא משנה שכנראה שמדובר בשקרים. מציאות חילופית זה שם המשחק. אני קם בחדות, הכיסא נופל ברעש לרצפה, כולם מתעוררים מתרדמת הזומבים שלהם. כל העיניים עדיין עליי. אני זורק את המיקרופון בכל הכוח, הוא מתפרק לחלקים, מתנפץ, הופך את הכול לדרמטי יותר, אמיתי, לא נצחי. אני עומד, השיער שלי נופל על הפנים, העיניים מוסתרות, אני עומד ומתחיל לצעוק. בכול הכוח, מהריאות, מהכי עמוק שאני רק יכול. והעיניים לא זזות ממני, עכשיו הן משפדות את נשמתי.  ועדר שלם של מחיאות כפיים מגיע. וזהו, אין שום קול אחר באולם.

ודווקא פה אני נכשל. אני שצפיתי שכולם ירגישו אותי, שכולם ירצו להזדהות איתי, שכולם יקומו ויצעקו עד השמים, פה אני נשכל. גל של הערצה בולע אותי. מחניק את הזעקה שלי. נשימה עמוקה אחרונה ואני יורד מהבמה.

המחיאות כפיים לא פוסקות, הם מנסים להחזיר אותי מהמעמקים, לסמן לי שהם אבודים בלעדיי, אולי הם הבינו שהם לא הלכו איתי עד הסוף, אולי עכשיו הם מוכנים להקריב הכול בשביל כלום, אולי עכשיו אני באמת שולט בהם.