סודות הפרדס האחרון

ויגי – שמואל ויגיסר

סודות הפרדס האחרון

היתה זאת השעה הקסומה והחביבה ביותר עליו, שעה של חילופי משמרות, שעה של חסד וקסם.

השעה בה ממלכת הלילה נסוגה אט-אט כשמנהיגה הבלתי מעורער הירח מוביל אותה בחוסר רצון

למנוחה הכפויה והיא ממלכת הלילה מובסת, נכנעת בעל-כורחה, כביכול נעלמת, פסה כאילו

לא היתה מעולם. את מקומה תופסת בהחלטיות, ללא פקפוק והיסוס, ממלכת היום, כשבראשה

שולטת מלכת-היום השמש  הנוצצת, הבוהקת שחומה הצורב והלוהט מאירים באור נגוהות את

החושך הנסוג של הלילה. השמש מניסה בהחלטיות את שחור הלילה צובעת ומאירה את צללי

הלילה בשלל צבעים ססגוניים מכל גווני הקשת.

כל זה הוא משחק החיים והבריאה מהרהר ההלך גבה הקומה, ששערותיו מכסיפות בצדעיו העומד

לפני סיומה של צעידתו הקבועה, המדודה, כולו עדיין אחוז שרעפים, ומחשבות שלא מרפות

ממנו. צעידתו עומדת בפני סיומה.  הוא חש בוודאת כי זהו הרגע המיוחל שבו הוא נכון

לחשוף ולהשיל מעליו את הנטל במלוא כובדו של הסודות של הפרדס האחרן המעיק עליו שנים

רבות.

שכונת הקוטג'ים משתקפת ונגלת בבהירות לפניו, , כשהגגות האדומים, הבתים האפורים

והכביש המשולב מחזירים אותו למציאות של העיר באפור שהיתה פעם  מושבה מלאת ירק

,ריחות של פרי. מושבה של ציוצי ציפורים,געיות הפרות,צהלות הסוסים, נעירות החמורים.

הכל נעלם"חושב ההלך בערגה ובכסופים כשכל-כולו טובל, שואב נושם את הטבע והאויר הנקי

של ימים עברו.

הוא מבין,חש בודאות כי זהו הרגע המיוחל שבו הוא נכון לחשוף,להשיל מעליו את נטל מלוא

כובדם ומשקלם של הסודות המעיקים ומוטלים עליו כאבן ריחים שנים רבות.ידו נעה בלי

משים לגעת באביו נוטף הזיעה ושפתיו מבקשות: "אבא,תנוח קצת ,בוא שב לידי ,ספר לי

סיפור" . אולם אביו לא שועה לו ממשיך, בעבודה והזיעה מרטיבה, מבריקה בנגוהות צבעי

הקשת נוטפת מגוו השחום והערום."אבא אולי בלילה תדבר"!!.

השלט שבקצה הסימטה  המנציח את שם אביו ואמו נגלה לפניו: "סמטת החלום ופשרו ע"ש אחד

מסיפורי העם של משה ויגיסר איש ספר ממייסדי הרצליה" את הסיפור סיפרה לאביו חיה אשתו

,

ההליכה מסתימת עם כניסתו לביתו כאשר רינגו כלב הלברדור הנאמן שלו  קופץ עליו בנהמה

מלקק את פניו המיוזעים,נדבק עם שתי רגליו הקדמיות לחולצתו הרטובה.  הוא  ממהר להשיל

את נעליו, להתקלח ויתר עניני הדיומא.המציאות משכיחה ממנו את הפרדס וסודותיו

והזכרונות נעלמים  כהרף עין.

המקלחת הקרה מרעננת אותו והוא נכון לעוד  יום של חולין, רעש התנעת הרכבים, ריח עשן

המנועים, ריחות של תבשילי בוקר, קולות של בני נוער, מבוגרים הנכונים ליום מי

לעבודה, מי ללימודיו ועוד, גערותיה של אם לבנה המתמהמה, עוד סתם יום של חול.

הוא מתרווח בניחותא בחדר העבודה כשהקפה המהביל לצדו, נייר ועפרון לפניו, ובהבזק

פתאומי כאילו העולם נעצר פתאום, חוזר הפרדס ושב לדמיונו והוא נכנס שוב לפרדס של אבא

על סודותיו, גווניו ופירותיו השונים. ולנסיה, קלמנטינה, אשכולית ועוד כהנה וכהנה

מיני פרי הדר הערוכים ומסודרים מטופחים כל אחד במקומו, ירוקים רעננים ועסיסיים.

הפרדס כולו מטופח ומושקה והערוגות המוכנות לצינורות המים שישקו אותן מעוגלות ואין

בהן מתום אחרי שאביו וחבריו הפועלים החקלאיים כמותו סיימו לערם,לעדר אותם ולהעמיק

אותם ולשמר אותם כדי שחלילה וחס לא יבקעו והמים היקרים יזרמו לשווא ואז מכסת המים

המוקצבת לפרדס של אביו תפחת.

הפרדס נקי מיבלית, אחרי שאביו וחבריו עידרו,נכשו   והוציאו את העשבים השוטים ואת

צמחי הבר בעבודת כפיים מפרכת.  הוא נזכר כיצד נהג לעזור לאביו וחש כאילו עכשיו

ביבלות ובכאב החודר של הידיים השרירים הכואבים והגב המפורק.

העובדים שעזרו לאביו בעבודתו היו רובם ככולם תימנים, בחלקם יתומים ואנשי עבודה

כמוהו שבחרו בעבודת האדמה כמקצועם. . יוצא דופן היה ראזק ידידו הבדואי שדבק באביו

ולמד ממנו את עבודת החקלאות למרות שכבן לשבט הבדואי  אבו-קישק ששכן על הגבעות והיו רועי צאן יעד אותו להמשיך את  המסורת ואורח החיים הבדואי לעסוק במרעה ללנדוד עם

שבטו לתור אחר פרנסתם ברחבי הארץ ביחד עם מרעם ומקנם עד שבאביב חזרו ושבו עם הצאן

והסוסים לגבעות אבו-קישק.הידידות בין מוסה וראזק ,הקשר של עבודה,משפחות שנפגשות

ואחמד בנו הבכור של ראזק בן גילי הוא ספור וסוד נוסף שיחשף "הוגה ומהרהר הוא

כשהתמונות מרצדות חולפות במוחו. הוא רואה בבהירות את אביו במלוא אונו ובאמצע משעול

חייו, גבו כפוף, הוא עודר מנכש זיעתו נוטפת. הטוריה עולה ויורדת בעקשנות והזיעה

מרטיבה מבריקה בנגוהות צבעי הקשת, נוזלת באיטיות מגוו השחום המשורג ששריריו מנופחים

ממאמץ עד קצה היכולת. הוא חש צביטה בלבו ושפתיו שבות לוחשות,מתחננות: "אבא, בוא

תנוח. ספר לי סיפור." אין קול ואין קשב. רק התנודה החדגונית של הטורייה, ניצנוצה של

המתכת וקול פגישתה באדמה השחורה. הוא מתעשת, חוזר למציאות מופתע שהיום כבר בשיאו,

השמש כבר החלה לנוע והפרדס נעלם,נגוז. הוא מותח מותח את אבריו, מכין סנדויץ עם

גבינה מלוחה, מטלפן. חש את הסוד הראשון שנגלה לו בבהירות, שתמיד היה חבוי בפנימיותו

ולא העז לחשוף אותו.

הוא שב וחוזר לפרדס רואה את אביו המאושר כשעינו היחידה מבריקה אחרי הקטיף המוצלח

שבו פירותיו למיניהם השונים היו המובחרים והעסיסיים מכל פרדסי הסביבה ולשם שינוי לא

היה לו הפסד.

בבית הכנסת, הוא גאה בפני חבריו הגברים. אביו הסתובב כתרנגול בלול, הוא גבר, בעל

בעמיו, מיתום חסר כל מירושלים של עוני, מגפות ומוות הגיע לפרדס שהוא בעליו וגם שתי

מניות יש לו במפעל המים. הוא עובד אדמה בישראל.

הזיכרון של אושרו של אביו עושה אף  אותו מאושר. אביו צוחק, מספר לו סיפורי עם,

בדיחות מן הדור שלו וגם הפלא ופלא, לוקח את הכדורגל שלו ובועט בו למעלה למעלה ומגלה

לו שהוא ראה אותו משחק וגם נהנה.

וכך הוא הבין את הסוד הראשון שעכשיו רק הוא יכול לספרו.  הסיפור הלקוח מהקבלה על

ארבעה החכמים הגדולים שנכנסו לפרדס וניזוקו חוץ מרבי עקיבא, שיצא ממנו שלם טהור

מלומד, חכם, מנהיג צח וטהור.

אביו נכנס לפרדס של אהבה, תשוקה ותאווה בל יתוארו לעבודה. עבודת האדמה לשמה!!!!. וכך

קשר את נשמתו וגורלו אליה  עד יום מותו.

הם היו ארבעה, שאביו היה אחד מהם, שכל אחד רכש אדמה ונטע עליה פרדס לעבדו ולהיות חקלאי

"ארבעה נכנסו לפרדס." שלושה לא התמידו וזנחו את פרדסיהם, רק מוסא אביו נשאר עד יומו האחרון בפרדס חרף מחלתו הקשה ולא מכר את הפרדס .

. כשהוא שקוע בהרהורים, אלה הגעגועים של חשיפת הסוד ממלאים את לבו.

הראשון שנטע פרדס והיה האמיד והעשיר שבינהם אשר קיבל מהוריו באמריקה שק של כסף כדי לקנות אדמה מאס מיד בעבודת  האדמה ובענף החקלאות.

, מכר את פרדסו ונכנס לעסקי מסחר. השני שפרדסו היה פי כמה

מונים גדול מפרדסו של מוסא אבי מכר את חלקו, טיפין טיפין, דונם אחר דונם בצוק העתים,

בימים טרופים וידועי משברים, כמו מלחמת העולם השניה, או שנות בצורת והפרדס נשמט

מידיו.ולהיות חקלאי כבר נשכח והיה נחלת העבר.

השלישי החכיר את הפרדס ומסר אותו לפועלים, רובם ערבים, עם מנהל עבודה יהודי מתושבי

המושבה תמורת שכר שנתי, חי לו בתל-אביב וחיכה שהאדמה תהיה שווה, בינתיים עסק בעיר

הגדולה תל-אביב במסחר ובעסקים ומלאכתו ופרנסתו צלחו ועשה חייל מבחינה כלכלית. כשערך

האדמה עלה הוא מכר אותה והקונה בנה עליה קוטג'ים ודירות.

רק מוסא החזיק את הפרס כי פשוט אהב את העבודה . כמו  כולם, בתקופת מלחמת העולם

השנייה הוא עקר את הפרדס אולם לא מכר את האדמה כשאר חבריו. הוא חי עם משפחתו בצמצום

ובמשורה אך הוא קידש את האדמה. גידל בה ירקות ועיבד אותה, חרש זרע וקצר בנאמנות.

עם קץ המלחמה נטע פרדס פרדס חדש. ושוב כשאביו מוסא כבר זקן והוא עצמו בנו הבכור

בעל בעמיו, הם באים, הוא ואחיו לעזור לאב הממשיך לחרוש ולעדור את הפרדס. וכמו תמיד הוא

שואל את אביו: "אבא, למה?"הלא אתה לא מרויח?

אביו לא עונה, אביו שותק, אביו ממשיך בשיטות של ימי הביניים, אביו לא מרוויח, אביו

נהנה, נהנה מהעבודה.

אביו כבר איננו.  לקה במחלה ממארת. סבל וחרש עד יומו האחרו. ותמיד נהג לומר לו:

"כשלא אוכל לעבוד אני אמות."ואכן כך היה

הזכרונות ממלאות את עיניו בדמעות. הוא זוכר איך כמה חודשים כשהמחלה הארורה היתה בעיצומה וסבלו היה בלתי יתואר, זחל אביו על ברכיו באורוה הצמודה לביתנו

לתת אוכל לסוסה חברתו לעבודה "שושקה" כי לא היה בכוחו כבר לשבת.

הוא זוכר איך אמר לו אביו כששאל אותו : "מה קורה? מדוע אתה מוציא כספים כה רבים

לגרעינים ולמספוא לסוסה שעומדת בטל? מדוע לא תמכור אותה?" הוא לא ענה לו. ולבסוף

הודה: "אם אמכור אותה, הם יהרגו אותה." ואכן זה מה שקרה.

זהו הסוד הראשון של הפרדס האחרון והוא פשוט בתכלית הפשטות: אהבה העבודה לשמה. אהבה

לעבודת האדמה.

כיצד מוסא, יליד ירושלים שהתייתם בהיות כבן ארבע אהב כל כך את העבודה? חושב בנו

הבכור.

היום הולך להיגמר כשממשלת היום מתכוננת להיעלם ולפנות מקומה לממלכת הלילה.

הפרדס הולך ונעלם. הפרדס שהיה מקור ומשוש חייו. גאוותו מכל עיסוקיו החקלאים.

וכי מה חשובה הפרנסה? מה חשוב להרוויח? הלא בעל בעמיו והוא היתום שתום העין שניצל

ממוות מרעב, ומגפות בירושלים של מלחמת העולם הראשונה . הוא שדבק בעבודה בחקלאות

שלמד אותה בשפיה הוא  שנדד כפועל חקלאי ומצא את חייקה היתומה מליטה פועלת הניקיון

שבאה כחלוצה לבדה לארץ ישראל לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, מנקה חלונות ושוטפת

רצפות ונשא אותה לאישה, עכשיו הוא בעל פרדס?

ממלכת הלילה מתכוננת לחזור והוא סוף כל סוף רגוע ושליו. הסוד הראשון נחשף.

בשקט ובלחש הוא חוזר על שני המשפטים הראשונים של המשורר חליל ג'ובראן בשירו

"העבודה" מקווה שאביו ואמו למעלה יהנו מכך שלבסוף בגילו המתקדם, הבין בנם הבכור,

הילד השובב והרגיש את תעצומות נפשם כדברי הנביא: "עובד אתה למען תהיה אחד עם האדמה

ונשמתה. ההולך בטל – זר לחליפות העתים פרוש ממצעד החיים."

עייף רגוע ומאושר הוא קם, מותח את אבריו מוכן לחשוף את הסוד השני. הפרדס המסתורי

מתחיל להיפתח ולהגלות לפניו, והוא שמח וטוב לב.

,