הסערה חלפה, רובינו נסחפנו לחוף בסירות הצלה. הורי ואני היינו באותה סירה ויצאנו ללא פגע. כבר בערב הראשון, הימאים אספו את כל הניצולים סביב מדורה ומאנו החל לדבר. הכרנו את מאנו עוד מהאוניה. בתחילה רבים חשבו שהוא רב החובל, כי הוא התנהג כמו קפטן שהאוניה שלו. במשך הנסיעה הוא שם עצמו נציג ציבור הנוסעים מבלי שנתבקש לכך. אנשים נשמעו לו כאילו יש לו כוח נסתר שאילץ אותם לנהוג כך. היו כמה שהתעלמו מימנו אך הוא לא הרפה מהם עד שדברים נעשו כפי שרצה. חלק קיבלו אותו כמנהיגם ללא ערעור והלכו אחריו כגרופי. רוב הנוסעים התייחסו לשתלטנותו באדישות וקיבלו אותה בעל כורחם.
באותו לילה ראשון על האי, רק מאנו דיבר וכולנו הקשבנו.
מאנו אמר שהאי רחוק מכל ציביליזציה, והוא בטוח שיעבור זמן רב עד שימצאו אותנו, לכן עלינו לארגן את חיינו כך שנוכל לחיות באי זמן ממושך עד שיבואו להוציא אותנו מכאן.
רשימת הניצולים הייתה בידו. הוא נתן תפקידים, וחילק אותנו לקבוצות של סיירים, ציידים, מלקטי צמחים, בנאים לבניית חומה וסוכות, טבחים,ימאים כדי לבדוק אם יש איים נוספים, הילדים והנוער, ביניהם אני, לפנוי השטח לבניה.
היינו מבולבלים,תשושים מפוחדים, ורצינו יד מכוונת, משהו שיגדיר את מצבנו, שיחזיר לנו את הביטחון. כולם קיבלו את התוכנית והלכנו לישון מתוך תחושה שיש מי שיודע מה לעשות, והוא גם ידע איך להחזיר אותנו לביתנו.
היה גם מיעוט, וביניהם הורי, שחשבו כי קם לנו דיקטאטור ועריץ באותו לילה.
למחרת הבנאים החלו לאסוף עצים ולבנות בקתות וגדר, אנחנו הילדים והנוער פינינו שטח למגורים וחקלאות. קבוצת הציידים יצרו קשתות וחיצים ובהם צדו חיות קטנות שחיו באי. הימאים חזרו לאחר שבוע וסיפרו שמסביב יש רק ים.
עברו כמה שבועות, מאנו כבר שלט ביד רמה עם קבוצת קשתים כמלווים. הוא מינה סופר שיתעד את חיינו בכל יום, כי לדבריו אנו יוצרים פרק חשוב בהיסטוריה. עם יועציו תכנן להקים חוות יצוא לתוצרת החקלאית, ללא חומרי ריסס רעילים, של הפירות שהיו אופייניים רק לאי. הימים היו ארוכים, החיים נעשו קשים יותר בכל יום, והחזרה לארצנו התרחקה מאד עם הזמן החולף.
הורי הסתירו את סירת ההצלה בין השחים מאחורי המחנה, ובכל הזדמנות שיכלו ניסו לבקש עזרה במכשיר הקשר הפרימיטיבי שאבי בנה. השתדלנו לא לבלוט בהערות פרובוקטיביות כדי לא לעורר חשד ותשומת לב לתוכניות המילוט שלנו.
לא היינו לבד ברצונות אלה, אבל אף אחד ממתנגדי מאנו לא שיתף אחרים בתוכניות מפחד מרגלי מאנו שלא ריחמו על בוגדים.
במפתיע, וללא הכנה, היום המיוחל הגיע. ממגדל העץ ראה הצופה אוניה קרבה לאי. הוא הכריז על בואה בקול חזק מלא התרגשות אך כמתנצל, כאילו לא ידע אם זה טוב או רע.
אנשים רצו מכל פינות האי והסתובבו מבולבלים לרגלי המגדל חיבקו אחד את רעהו. שמחים נרגשים, מפוחדים. פתאום נישמע קולו הרועם של מאנו הפוקד להתאסף ליד הבקתות שלו. אנשיו של מאנו התפזרו בייננו והאיצו בנו ללכת לחצר בקתתו הכפולה.
הושבנו על האדמה החמה, הינו דוממים ומחכים שיצא מפתח בקתתו המפוארת, לא יכולנו להביע את התרגשותנו ממראה האוניה הגדולה שהלכה והתקרבה לחוף. נזהרנו בדברינו, אנשי מאנו הסתובבו בינינו מוכנים להסגיר אותנו לקשתים.
מאנו הופיע בפתח, אנשיו יצרו מיד שתי שורות והוא צעד בניהן אל הבמה שהוכנה בעוד מועד.
מאנו החל לדבר. הוא אמר שבנינו אי לתפארת שמספק לנו את כל צרכנו, האוויר שאנו נושמים נקי האוכל שלנו הוא ללא חומרי הדברה ,אין לנו ארובות המזהמות הכל, ילדינו בטוחים מסמים ואלימות ואין לנו תחבורה הגובה מחיר דמים גבוה.יצרנו חברה איכותית,
עם ערכים גבוהים ושיתוף. היצוא החקלאי שלנו כבר מוכן למשלוח, אנחנו נהיה דוגמא לעולם מבחינה ערכית, כלכלית, חברתית , איכות חיים, חברה שבה השיתוף הביא להישגים מופלאים. וכך המשיך לדבר תוך שהוא מתלהב יותר ויותר מדברי עצמו. אנשיו נענו במרץ בראשיהם בהסכמה מוחלטת לדבריו, ואנחנו נעשנו יותר ויותר מפוחדים.
לבסוף שאל אם מישהו רוצה לדבר, הגרופי שלו קמו עם הקשתות ועמדו בהיכון. הייתה דממה מוחלטת. ואז קם אבי ושאל אם האספה הסתימה, באדיבות אופיינית לבעלי הכוח, מאנו פנה לניצולים וענה: "אם אין שאלות נפזר את הקהל". כולנו שתקנו כקפואים, ומאנו לבסוף שלח אותנו לבקתות.
הורי ואני התגנבנו אל הסירה, אבי החל לחתור ידנית ללא רחש. כשהייתה הסירה במרחק גדול מטווח קשתות הגרופי של מאנו הופעל המנוע ותוך כמה דקות מתוחות הגענו לאוניה, סיפרנו לרב החובל מה קורה באי. אחרי התייעצות קצרה התקרבה האוניה למרחק של קצת יותר מטווח הקשתות, הימאים של האוניה עמדו לאורך הסיפון שמול האי עם רובים ארוכי קנים, והכריזו ברמקול שכל הרוצה לעלות לאוניה יכול לעשות זאת. תחילה היה שקט מכיוון האי, ואז החל מנו לצעוק שהאוניה יכולה להמשיך בדרכה כי אף אחד לא רוצה לעוזב. במרחק לא רב מהאוניה נישמע קול מנוע של סירת חילוץ עם ניצולים, לא עבר זמן רב ועוד שתים הופיעו מצד אחר של האוניה. מאנו המשיך לצעוק לקפטן שהוא מפחיד את האנשים באי עם הרובים, לכן הם עולים לאוניה. הם רוצים להישאר באי, ושימשך לדרכו. החיים באי נפלאים, שיסלק את הרובים וימשיך לדרכו, סירות ההצלה המשיכו להגיע מהאי.
על החוף נשארו רק ארבעה אנשים עם מאנו שהמשיך לצרוח ללא הפסק בגרון ניחר.
כשהאוניה התרחקה וכבר לא שמענו יותר את הצעקות, הניצולים החלו להתגודד סביבנו, לדבר בהתרגשות, לבכות משמחה, להלל את אומץ לבו של אבי ושל כל משפחתי, וכאילו בעצה אחת תפסו אותנו הרימו גבוה ורקדו סביבנו. הייתי גאה מאד ומאושר,
חזרו למאה ה-21.
