סיפור קצר - אין שם

*רינג... רינג...*

צלצול הטלפון מתח אותי על הגבול שבין מציאות לחלום, גבול חסר צורה עם זמן שהולם בו ומשרה כל כך הרבה מועקה.

מתחתי הייתה תהום, עמוקה ושחורה עד שנראה שאין לה סוף. התנודדתי על השפה, חצי הגוף השמאלי על האדמה, והחצי השני תלוי באוויר. כמו במשחק "ים-יבשה" כשמישהו אומר "ימבשה!".

 כל מיני דברים ריחפו סביבי, דברים תלושים מהמציאות שהופיעו ונמוגו חליפות. יכולתי רק להניח שהם שייכים לאזור הזה, המוזר.

הלכתי שם, לא מסוגלת לספוג שום דבר לתוכי למרות שכבר ראיתי הכל בעבר, ראיתי את האיש מהמכולת, שהיה מבוגר ממני ב-17 שנה, מסתכל עליי במבט שאף פעם לא הצלחתי לפענח. ראיתי את הספרון עם שמות כל בתי הספר התיכוניים בעיר. ראיתי את הנשיקה עם יואב, שהייתה בלי לשון. וראיתי אותך, אחרי כל הזמן הזה.

נראית שונה ממני, כאילו אתה לא אורח, אלא תושב. השיער הבהיר שלך נע ברכות באוויר, כמו שיער של בתולת ים במים. והבגדים שלך יצרו גלים מושלמים סביבך. פנייך היו חלקות לגמרי, בלי פגמים. כל מה שיכולתי לעשות היה להתבונן בך, היית מושלם.

דקה, ארבע דקות, ועשרים. בסוף קראתי בשמך.

"למה אתה כאן?"

כבר שאלתי את זה פעם, כמה דקות לפני שנגמר.

"לא יודע. אני כאן כבר ארבעה חודשים" ענית.

"זה הרבה, למה לא עזבת?" שאלתי.

"לא הייתה החלטה"

עמדתי, לידי עברו האופניים שלי, שחשדתי בנעמה שגנבה אותם. עליתי עליהם בלי לחשוב ורכבתי באוויר אלייך.

ירדתי מהן והתיישבתי על ידך, בעוד הם רכבו הרחק.

"להחליט מה?" שאלתי.

"את אמורה לדעת. זה לא המקום שלי. הכל פה שלך" הוא השיב.

שתקתי, והוא המשיך ; "תסתכלי מסביב"

הסתכלתי. היו דברים שריחפו באוויר, חלקם שחורים יותר מהאחרים, והיו דברים שישבו בשקט על שפת התהום, כמוני וכמוהו. קמתי והתחלתי ללכת.

לצד ימין שלי היה טלפון, שעל הצג היה כתוב את המספר של אמא.

קצת רחוק משם הייתה עוגה גדולה וטעימה שחיכתה לי בבית במקרר.

בקצה המערבי היו ארבע נשים שלבשו בגדי ריקוד וצחקו לעברי.

מיליארד נשימות בלעדייך, 122 ימים לבד, וכל כך הרבה מה לומר ובלי שום סיבה לשתוק.

חזרתי אליך.

"אני קופצת למטה" אמרתי. "ואני לוקחת אותך".

בעיניים פקוחות לרווחה קפצנו לתוך התהום.

*רינג... רינג...*

קמתי מהמיטה באיטיות, מעוצבנת מכך שמישהו הפריע את שנתי.

"הלו?" עניתי.

"שלום" זיהיתי מייד את הקול.

הופתעתי, בזהירות התיישבתי על הכיסא.

"לא שמעתי ממך כל כך הרבה זמן" אמרתי בשקט.

"כן, אבל אני חייב לדבר איתך. בדיוק נפל לי האסימון"