הטרוף שלי. מונולוג. "כל הזכויות שמורות" למאירה תמיר.

לפעמים הלבד הזה גורם לי לטירוף, טירוף כזה שעושים דברים מטריפים, אלה שגורמים לי לשאול את עצמי אם אני שפויה? מכירים?
כמו באותו הבוקר שהתעוררתי מוקדם יחסית לשבועות האחרונים, אחזתי יד אחת באחרת קרוב ללב, התבוננתי בתקרה ומלמלתי משהו כמו - "אלוהים, מלאכים, מנחים, עוזרים בבקשה, תעשו משהו שיוציא אותי מן השעמום הזה שיגרום לי שמחה, לא סתם שמחה, אתם יודעים משהו כזה עילאי משהו שלא מן העולם הזה, אולי מהעולם הבא, בבקשה, בבקשה."
הבת שלי ככה מתוך שינה פקחה את העיניים והיה לה מבט כזה של אתם יודעים, "מה עובר עליה".
רגע אחרי כבר ישבתי לשתות את קפה הבוקר שלי שבדרך כלל מוריד אותי לאדמה, אבל באותו היום שום דבר לא החזיר אותי בחזרה,
כבר התחלתי לחשוב איך אני עושה כל מה שדורש עשייה, בכדי לפנות לי זמן איכות, והשמחה החלה לחלחל ככה סתם בלי סיבה, באותו היום הלכתי בצעדי רקוד, והייתה לי תחושה מוזרה, דיברתי בהמון כיף היה זה יום כזה מופלא שגרם לי שוב ושוב למלמל, אני שפויה?" במיוחד שכבר בשעת ערב מוקדמת כבר חילקתי את "הלילה טוב" ושינה מתוקה והנשיקה, בעוד הבנות  מביטות אחת בשניה במן מבט כזה, "היא התחרפנה או מה?"
זה לא ממש הפריע לי ופרשתי מפה גדולה על המיטה הרחבה, התחלתי לפזר שם כאלה מתוקים ושתייה אתם יודעים אלה שעושים לך המון מתוק ושמחה ואחר כך מטיסים אותך לרופא השיניים בכאב חסר שליטה, הכנתי הכל, ששום דבר לא ישבש לי את ההרגשה הזאת שאני חייבת למצוא סיבה שתמלא אותי בשמחה, אפילו כשצלצל הטלפון וזה היה הבן שלי שתמיד תמיד ולא משנה מה, אני עונה  "היי, מה איתך?" הפעם עניתי במהירות כמו מי שהכי עסוקה, "נדבר מחר או אחר כך אם לא אכפת לך?"
זה היה מדהים פשוט, אני לא מאמינה עד ששוב מצאתי את עצמי ממלמלת, "אולי יצאתי מדעתי? אולי אני לא שפויה"
ואז כשבא הרגע התיישבתי על המיטה, דווקא הזמנתי אותן אבל הן העדיפו "כוכב נולד" ו-"האקדמיה לצחוק" אבל זה באמת לא שינה כי אני הייתי בטוחה ששום דבר לא ישבש לי את השמחה,
לרגע חשבתי, מה יהיה, מה אם לא אעמוד בלחץ הנורא?
בהתחלה ישבתי באמת מתוחה נורא, ולאט לאט המתח התפוגג ובאו מחיאות הכפיים שלי ותרועות השמחה והייתי המומה מעצמי.
מה -  "יש אלוהים" יש מלאכים", "יש מנחים עוזרים..."
כל-כך נהניתי, ואוו איזה משחק איזו הנאה "מכבי הפכה לאלופה".
אז לא יצאתי מדעתי, אני כן שפויה, התמלאתי שמחה ומן כזאת גאווה, ואתם יודעים מה הכי שמח אותי?
דקה לפני שנרדמתי חשבתי שהדבר שהכי שמח אותי היה
ואוו, איזה מזל, איזה מזל שהתעקשתי וחזרתי להיות אוהדת מכבי שרופה.