היום זה היום שלי. היום זה היום שבו אני יודע שמשהו טוב עומד לקרות, ממש מריח את זה באוויר. משהו הולך לשנות את החיים הדפוקים שלי מקצה לקצה. למה אני מרגיש ככה? אני לא יודע, אבל זה בוער בעצמות שלי.
אולי זה בגלל השיחה שהייתה לי אתמול עם משה אבוגול שהבטיח שידבר עם גיסו על העסק החדש שלנו. אם הכל יהיה בסדר אז אני ומשה אבוגול נפתח פאב. תמיד חלמתי לפתוח פאב משלי. מקום כזה שאוכל להכניס את "האני" שלי, לאפיין אותו לפי מה שאני אוהב, לשים את המוסיקה הכי טובה שרק אפשר, ה- מקום ב-ה הידיעה כמו שתמיד רצתי.
אז אני ומשה תכננו את זה, להקים את הפאב. אבל לא סתם פאב, אחד כזה עם חשפניות שירקדו על השולחנות כמו בארצות הברית, ממש, כמו שרואים בסרטים. פאב מודרני כזה, שלא היה עוד בחיפה, ואפילו לא הגיע לתל אביב. מאז שאני זוכר את עצמי תמיד רציתי להגשים את החלום.
ספרתי על זה להודיה בהתלהבות יתרה, אבל היא רק צחקה ואמרה שאי אפשר להאמין למשה אבוגול והוא יותר פנטזיונר אפילו ממני. אז זה נכון, משה אבוגול דיי מנותק מהמציאות. אני חושב שהאקסטות שהוא לוקח לפעמים כמה פעמים ביום דפקו לו את המוח, והוא כבר לא מסוגל לחשוב כמו שצריך. אבל גיסו זה כבר משהו אחר לגמרי. יש לו כמה עסקים והוא איך אומרים "יושב טוב". לא מזמן קנה את הווילה שלו בכרמל, יש כאלה שאומרים שהוא שילם אליה יותר מחמש מליון, ולא שקל, דולר. אז מה זה בשבילו כמה מאות אלפים בשביל פאב?. מה גם, אחותו של משה, אילנית, יושבת לבעלה חזק על הוריד לעזור לאח הדפוק שלה, שגם ככה כבר נדפק בצורה טוטאלית מהכימיקלים שהוא מכניס לעצמו בלי הפסקה.
אז הפעם אני חושב שיש סיכוי אמיתי שנקים את הפאב הזה. ישבנו בערב בפאב של מישל ודברנו, אני ומשה. סיכמנו את כל הפרטים ואפילו חלקנו תחומי אחריות. משה יהיה אחראי על הבר ועל הרכש של המשקאות, אני אהיה המארח והמשווק של הפאב. נעסיק כמה מלצריות, כאלה חתיכות, אולי עם קצת תחת בחוץ והכל יהיה בסדר. את העסקה חתמנו עם כמה צ'יסטרים של וויסקי משובח, ואני זחלתי על ארבע הביתה כבר מוכן להתפטר מהפאב של מישל ולעזוב את עבודתי העלובה בתור מלצר. רק אחרי לא מעט שכנועים מצדה של הודיה הסכמתי לחכות לתשובה של הגיס של משה לפני שאני מתפטר.
איך שלא יהיה, קבענו אני ומשה להיפגש ביום למחרת אצלי בבית בשעה ארבע יחד עם הגיס שלו, על מנת לדבר על הפרטים. אני התכוננתי היטב ואפילו ניקיתי וסדרתי את הדירה. לא רק זה, גם לבשתי את הבגדים הטובים שלי, כאלה שישאירו רושם חם על הגיס הבלתי מוכר של משה.
כבר בשעה שלוש היית מוכן, המתנתי חסר סבלנות לגיס, ולמשה. הלחץ הרג אותי, אז דפקתי איזה כוסית קטנה, ככה, רק בשביל להירגע. עד מהרה הבנתי שהכוסית לא בדיוק עזרה, אז שתיתי עוד אחת, ואחריה מיד עוד אחת, ככה שהראש יסתדר מעט. הודיה ישבה לידי והביטה בי בעיניה, במבטה הכל כך אופייני שפשוט הרגיז אותי עכשיו. השעה הייתה ארבע כשהסתכלתי בשעון. הודיה נשענה לאחור על הכורסא ורק שתקה.
"הם יבוא, את תראי," אמרתי ספק לעצמי ספק לה כשהשעון כבר הראה ארבע וחצי, ומיד מזגתי עוד כוסית אחת. זיעה קלה עמדה על מצחי למרות שהיה נורא קר, בחוץ ירד גשם זלעפות. אני רק התהלכתי בחדר הינה והינה כמו מטורף מביט מפעם לפעם דרך החלון מנסה להאמין שאולי משה אבוגול עוד יגיע.
אבל הוא לא בא.
בחמש פתחתי בקבוק נוסף. מזגתי ממנו לתוך ספל של קפה. אחר כך כבר נמאס לי למזוג, אז פשוט שתתי מהבקבוק. המתח הרג אותי והזעה נטפה לי על המצח בלי הפסקה. התיישבתי על הכורסא מנסה להבין מדוע הם מתעכבים? מה בעצם קרה?. מה השתבש לעזאזל? התוכנית שלנו פשוט היתה מושלמת.
עצמתי את העיניים, אבל הראש סחרחר. חשתי בחילה בלתי מובנת שהלכה והחריפה רק משניה לשניה. אחר כך הרגשתי רע, אבל ממש רע. אז, ככה נדמה היה לי, הקאתי את נשמתי על הרצפה, וכפי הנראה אבדתי את ההכרה.
אני לא יודע כמה זמן עבר, אבל שקמתי ראיתי את הודיה ישנה על הכורסא. עיניה היו עצמות ופניה הביעו דבר מה שמשום מה ידעתי מהו, אבל לא רציתי לשמוע או לראות. קמתי ממקומי וצעדתי בקושי לחדר האמבט תוך שאני אוחז בראשי מפאת הכאב העצום, והחמרמורת המגעילה שאחזה בי. פתחתי את ברז המים ושתפתי את ראשי זמן רב. יצאתי מהאמבט נוטף מים, הודיה בדיוק התעוררה. עיניה הביטו בי, כעבור זמן מה היא רק שאלה.
"גיל התפקחת מהאשליה?"
