ידיים בכיסים

התיישבתי על המחשב בספרייה של הבית ספר וקלטתי שמישהו מסתכל עלי מאחורה. הסתובבתי אליו וראיתי ילד עומד עם הידיים בכיסים של החולצה. "אתה צריך את המחשב?" אמרתי לו, והוא הסתכל עלי, "מה?" הוא ניער את הפנים הממושקפות שלו קצת ופתח את העיניים, "אתה צריך?" הצבעתי על המחשב, "את המחשב? אתה צריך אותו?" ניסיתי להשמע אדיב. "לא, אני לא צריך" והוא המשיך לעמוד עם הידיים בכיסים. "טוב, אם אתה רוצה, יש לך עוד מחשב פנוי ממול" הצבעתי על המחשב הפנוי ממול. "לא, אני לא צריך אותו" ועכשיו גם ראיתי שיש לו מין כתם גדול כזה על השרוול של יד ימין. לא שאלתי למה, בשביל לא לגרום לו אי נעימות, פשוט הסתכלתי עליו שתי שניות והוספתי "טוב", והסתובבתי למחשב. חיכיתי שהוא ילך, אבל הבנתי שהוא לא חושב על ללכת. ניסיתי להסתכל עליו קצת, מהזווית של העין, והוא נראה לי ילד קצת חנון, בטח בלי חברים, כי איזה ילד נורמלי ירשה לעצמו לבוא עם חולצה מוכתמת לבית ספר? בכל מקרה, בגלל האי נעימות, לא רציתי לשאול אותו עוד משהו, או לומר לו, אז התחלתי לחשוב לאיזה אתר להכנס, כדי שאני אראה ילד נורמלי. 

הוא המשיך לעמוד שם עם הידיים בכיסים, אפילו לא שינה מבט. לשאול אותו "מה אתה מסתכל?" יהיה פוגע מידי, אז הסתובבתי ושאלתי "בטוח שאתה לא רוצה את המחשב?" -"לא, אני בטוח שאני לא רוצה את המחשב" הוא החזיר לי. "אז אתה מעדיף לעמוד פה ולהסתכל? התייאשתי, "כן" הוא אמר, והוסיף "גם ככה אין לי מה לעשות". הסתכלתי על הספריה ואמרתי לו "תבחר ספר, רוצה? אני אביא לך ספר מגניב שתקרא" אמרתי לו, הוא חשב קצת, ואמר "בסדר". ככה זה חנונים, ספרים כובשים אותם, כניראה, והלכתי לבחור לו ספר מגניב.

"מה אתה אוהב?" שאלתי, הוא שוב לא היה מרוכז, "אה?" הוא שוב ניער את הפנים הממושקפות שלו ופתח את העיניים, "מה אתה אוהב לקרוא? איזה סגנון?" אמרתי וכבר התחלתי קצת להתעצבן. "לא יודע, לא אכפת לי, מה שבא לך". נאנחתי וגילגלתי עיניים, פתאום ראיתי אותו קצת מחייך. הבאתי לו את "המלך הלבן" והוא אמר שזה נשמע משעמם, "נוטות החסד" ארוך מידי, והוא לא אוהב מדע בדיוני. התייאשתי. "אז?" שאלתי, "אתה מעדיף להסתכל עלי במחשב?" הוספתי. "כן" הוא כיווץ את הכתפיים, "גם ככה אין לי מה לעשות".

שנגמר השיעור יצאתי להפסקה, הוא הלך מאחורי ולא הוציא את היד מהכיסים. סובבתי אליו מבט והתחלתי לצעוק "מה? מה אתה רוצה?" שאלתי. וכולם התסכלו. "כלום, סתם, להסתכל עלייך". המשכתי ללכת, עכשיו הגברתי מהירות, ירדתי למטה, ויצאתי מהבית ספר. הוא לא הרפה. עליתי הביתה, וראיתי אותו מסתכל מהחלון, נזכרתי שאח שלי ישן עכשיו, והוא חזר מהצבא. הוא בקרבי, גולני, יש לנו כזאת מסורת במשפחה של קרביים, בטח גם אני אהיה, אבל יש לי זמן. לקחתי את הרובה והלכתי למרפסת, הוא לא היה שם, כאילו הוא ידע שאני הולך להרוג אותו. אבל כשחזרתי לבית ספר, הוא שוב היה בספרייה, עם הידיים בכיסים, הסתכל על מישהו אחר.