פעם היה כאן שמח.
היום כבר לא כל כך, בגלל זה הם הפסיקו לבוא.
הם היו באים בהמונים, נהרו בכמויות אדירות. לא היה ביכולתנו לאכלס את כולם
בבת אחת, אז היינו מחלקים אותם לקבוצות. גם אלה שכבר היו, היו חוזרים שוב.
כמה פעמים אפילו. התחלנו לארגן פסטיבלים, ערבי מחווה לטוב ולשמחה. כי ככה
זה, כל אחד רוצה לטעום מעט, מאושר אמיתי.
אז הם הגיעו אלינו. בשעות הכי הזויות, בזמנים הכי קשים. גם בתקופות של
מיתון, היו מוציאים את הגרושים האחרונים שלהם וקונים כרטיס וואן וואי- עד
אלינו. זה לא משנה מתי יחזרו, או איך, העיקר שיגיעו. חלקם היו כל כך
עיוורים ומסונוורים ממנו, שהיו נוהרים אחריו ללא תקנה או היגיון.. מגיעים
אלינו עייפים ומיוזעים עם עיניים אדומות כאלה כמו של מסוממים או מכורי
קפה. ורק החיוך, שבריר השנייה שעליו התפרסה אנחת הרווחה שלהם כשלבסוף
הגיעו. מה לא היינו נותנים כדי לשחזר אותו..
לא ברור מתי התחילה התקופה הלא שמחה. באמת שקשה לשים את האצבע, על הרגע
המדוייק בו הפסקנו לספק את האושר הזה. אך לא קשה כל כך, להצביע על הרגע בו
התחלנו להיות שנואים. הם התחילו לבוא בטענות, לדרוש את כספי הנסיעה ואף
איימו שאם לא ניתן להם שמחה, הם יתחילו בתביעות.
ואנחנו, מה אנחנו יכולים לעשות? אנחנו לא טיפוסים של בתי משפט ופרוצדורות.
מה לנו ולתביעות ייצוגיות והופעות בתקשורת? אנחנו בסך הכל רוצים להיות
שמחים.. להיות שמחים, לשמח אחרים, ולחיות את חיינו בשקט.
אז חילקנו אושר פיקטיבי.
ניסינו לזייף אותו בקפידה, משתדלים לשמור על דיוק מירבי. החומרים המיובאים
מחוצלארץ היו יקרים והיה קצת קשה להשיג אותם. צחוק של ילד סיני, אהבה של
איטלקייה צעירה, מעט כסף של איש עסקים אמריקאי ואיכות תרבותית של מדינאי
אנגלי. את אותם החומרים לא היה פשוט למצוא ולייבא.. די הסתבכנו בהשגתם, אך
הכל היה למען מטרה נעלה: לספק להם את מה שרצו.
לא סיפרנו להם שזהו זיוף, למרות שלאלה בעלי העין החדה והאף הבררני היה קל להבחין בכך.
הם באו. פחות נלהבים, פחות מרוצים, פחות מחוייכים. אבל באו. וככל שהזמן
עבר מספרם פחת, ואלה מהם שכן גלגלו את עצמם עד אלינו היו רק אלה האומללים
ביותר, הנואשים באמת. אלה שיעשו הכל, רק כדי שיזכו לקצת מהאושר. אפילו אם
היה מזוייף. (הרי בנינו, מי מאיתנו לא קנה פעם חיקוי בשוק?)
הבאנו מומחה שיסייע בפתרון בעיה.
בחור קירח ומלומד שנראה כאילו כל תנועה שלו, כל עווית בפניו נועדה כדי
להרשים ולהרתיע. סמכנו עליו, שימצא את השורש לבעיית הנזילות באושר. הוא
שאל המון שאלות, תקתק כמה מספרים במחשבון הפלאים שלו וכעבור זמן קצר, קם
בייאוש ויצא. עד היום לא ברור מה הייתה הסיבה לעזבו, אך היא גם לא
רלוונטית. כי עצם עזיבתו, הוא שגרם לנו להבין.
אז סגרנו את הבסטה.
תלינו שלט בכניסה על מכירת חיסול, שליש מהמחיר. שליש מהמאמץ. אפילו ביצענו כמה משלוחים לבתים של אלה שלא היה ביכולתם להגיע.
ארזנו את עצמנו, ארזנו את העבר, ארזנו את האושר. והיינו מוכנים לעזוב הכל. ודווקא אז, זה קרה:
החלטנו, בפעם הראשונה בחיינו לנסות קצת משיקוי התרקחת של עצמנו. בעצימת
עיניים, הינף האושר באוויר, חיכינו. הוא נחת עלינו במכה.. לא ממש הצלחנו
להבין אך התרגלנו אליו מאוד מהר. לרגע, שכחנו היכן אנחנו ומדוע ארזנו. היה
לנו כל כך טוב. טוב פיקטיבי... אך האפקט נעלם מהר, כי ההבדל בין קו עקום
לחיוך, הוא הכוונה.
פעם היה כאן שמח.
היום כבר לא כל כך, בגלל זה עזבנו.
אנחנו לא יודעים לאן מועדות פנינו, או אם נחפש בכלל מקור חדש לאושר. הרי שהשמחה הייתה עיקר הפרנסה שלנו, ויש כאן כמה פיות להאכיל...
ולמרות שאנחנו חלק מעם של קומבינטורים חאפרים ומניפולטיביים, דבר אחד הצלחנו להבין מכל החוויה:
אושר אי אפשר לזייף.
