האיש היסס, עמד מולי מגרד בפדחתו, מניע את כיפתו השחורה מקרחתו אל פדחתו בתנועות מורגלות כשאינו יודע מה לומר.
מותר לך לומר שאתה רוצה. מותר לך לומר שאתה יכול. – אמרתי לו בשכנוע עמוק אך הוא כמו התכווץ מולי אל צרור בגדיו חסרי החן שבתוכם נקדש מן העולם הגדול והמפחיד, חדל אישים חרד וחסר יכולת.
אתה לא מבין יוסי. – הוא היסס, עדיין מכווץ אל בין פחדיו, עדיין מצמצם את עצמו אל קפלי בגדיו החרדיים לכדי גלעין של בטחון.
ממה אתה פוחד? – ניסיתי להעיז רוח קרב באיש הקטן שהתכווץ מולי עד דק.
הוא לא ענה לי, חכך עוד בדעתו כשואל את עצמו אם אני ראוי, אם ביכולתי להבין את מהות עולמו, אם לא יעלו דבריו בפי גיחוך של חוסר הבנה. הוא משך בכתפיו ומולל בעצבנות את שולי זקנקנו הרך, פלומת שיער שחור שטרם כבשה לה מקום מעבר לחלקת נעוריו, כיפתו השחורה הייתה מוטה כעת הצידה על ראשו, כמעשה חושב, ופאת צווארון חולצתו המוכתמת הציצה מאחורי מעיל המשי השחור שהבהיק מול האור. ואז כשכמעט נואשתי ממנו הוא פנה אלי ובמעט הנחרצות שהצליח להטעים בקולו עמד לומר את אשר בליבו.
דע לך שאין נפקא מינה אם אצא לעבוד או לא, כי מי ירצה אותי בכלל. – היה קולו שוב חלוש ונשבר כהד למראהו.
ההא – חשבתי לעצמי – רגשי נחיתות. זו אכן בעיה. אלא שחשתי כי למרות העליבות נפתח כאן פתח צר כקוצו של יוד אל עולמו ודרכו ניסיתי להתקדם הלאה.
יש היום גישה מאד פתוחה להכשיר חרדים במקצועות שונים שיכולים לשלב אותם בחברה..- ניסיתי אך הוא קטע את דברי בחדות.
א..בל, אבל איך אלמד? אין לי בגרות, אין לי כלום..
תוכל להשלים את הלימודים לאט לאט. יש מסגרות שמתמחות בכך. העיקר להתחיל. – ניסיתי לעודד אותו ונזכרתי לרגע באותו מלמד שלי בחדר שהיה מלהטט סוכריות בידיו וכל מי שידע את סוד האותיות ולא טעה ולא החליף מעשה שטן בין א' ל-ע', בין ה' ל-י' הייתה צונחת, מעשה מלאך, ליד חומשו הפתוח סוכרייה אלוהית מתוקה מדבש מן השמיים תוך קריאת התפעלות של המלמד היישר אל חיק דרדקו המאושר. היכן ישנם היום דרדקים כאלו? שאלתי את עצמי. היכן ישנם עוד מורים שכאלו?
נכון – ניסיתי להמשיך במלאכת העידוד, שמח על מידת ההקשבה של האברך שתלה בי עיניים שכולן ציפייה, עיניים שהטילו בי לרגע מורך מכובד האחריות, - זה נכון שאתם חסרים נדבכי יסוד במתמטיקה ובאנגלית, בפיסיקה ובכימיה, אבל תורה הרי למדתם, ומגיל החדר הורגלתם ליום לימודים ארוך שהולך ונמשך כחוט השני מאז ועד היום בישיבות, כך שיכולת למידה יש לכם, ודרך חשיבה, גם אם היא ממוקדת כיום בתחום שהוא אולי לא רלוונטי, יש לכם, ובשפה העברית הרי אינכם מתקשים כמו למשל העולים החדשים. נו, הרי לך בסיס מצוין להתחלה.
חשבתי שרוחו תתעודד, אלא שנדמה היה לי שהוא הצטמצם עוד יותר אל עצמו מגודל הציפיות.
אני לא יכול. – הניד את ראשו מצד אל צד באי אמון והניע את כיפתו לאחור. הניע, סתם, ולא פירש.
אפשר לחשוב שיש לך ברירה. – ניסיתי לחרוש תלמים חדשים אל נפשו המתלבטת – אפשר לחשוב שמבחר האפשרויות שלך נרחב כל כך שאתה ישר סותר את ההווא אמינא* הזה. הרי בעוד שנה הרי תתחתן, תשעה חדשים יחלפו וילד ראשון ייוולד במזל טוב, ומכאן והלאה תהיו נידונים אתה ואשתך וצרור ילדיך לחיי עוני ומחסור, ואל תנסה אפילו לומר לי שאין לך ברירה וככה זה, כי אני עוד מעט קם מכאן ומתפוצץ מזעם..- דפקתי אגרוף על השולחן בעוצמה כזו שכל בקבוקי המשקה החלו לרקד במעגלים והמבטים המשתאים סביבי, עטורי הזקן, עדויי הפאות, שהתמקדו כולם בי, עטו כלפי תימהון מהול ברחמים.
אתה לא מבין. – מלמל החרד במבוכה יתרה בגלל העיניים השואלות שמסביב ועיניו עוד נעו כה וכה עם מחול הבקבוקים עד ששבו אלו ונתיישבו שוב בדעתם.
מה אני לא מבין? – הרמתי מעט את הקול – מה? האם לא הייתי שם?
אתה לא מבין – הוא קרב אלי עוד כעומד ללחוש סוד נורא באוזני – זה לא אני. זה לא רק אני. הרי יש לי אחריות. הרי אני הוא האח הבכור במשפחה ואם אני קם ויוצא לעבודה זה יפגע לי בשידוך..
הבטתי בו נדהם ונבוך. יצא המרצע מן השק. – נו, אז לא תתחתן עם 'יחוס'. אז אשתך לא תהיה בת של אדמו"ר.
הוא הביט בי בתימהון ועיניו עצבו אלי עוד בתחנונים כמאבד שלל רב. בכף ידו הרכה, העדינה, כף יד של אברך משי שמעולם לא החזיקה מעדר או פטיש, שיבלית לא נגעה את משייה, הוא הכה ברכות על ירכי כמנסה לשכנע חברותא** בסוגיה מורכבת מן התלמוד, כאילו אני הוא העומד כאן מצד אביי והוא הניצב כחומה בצורה מן הצד של רבא, דעתו של מי היא הצודקת, שאלו עיניו, אמנם יש מקום לכאן ולכאן דימיתי לראות את אגודלו מונף באוויר מול פני בלמדנות, כאילו התירוץ לקושיא שהעליתי לפניו עומד להציב מחדש עולם מלא מכאן ואת מחציתו השנית לשם. הוא הכה בחוזקה בשולחן כמציין עובדה שאין לסותרה בשום לשון של סתירה, ואז כשאמות הסיפים עמדו להזדעזע, כשהקדוש ברוך הוא בעצמו שאל בתמיהה ממרומי כסא הכבוד את שרפיו הנבוכים מניין הרעש הנורא הזה? האם זה קול ההמון השואל? הייתכן שחצי עולם יעמוד מנגד עם אביי וחצי העולם השני עוד יעמוד על דעתו והקב"ה בכבודו ובעצמו לא ידע על כך דבר? דווקא אז, כשדימיתי לשמוע את הקולות והברקים שמעתי שוב מן התחתית את אותו קול נשבר, רך, חסר שיניים, ממלמל לעברי בצמצום חלוש.
זה לא אני, - הוא אמר, נחוש לומר את דברו גם אם באצטלה של רפיסות - זה כל המשפחה שלי, אתה לא מבין? אם אני אצא לתרבות רעה, אם רק אקצץ בנטיעות, ייסתם הגולל על סיכוייהם של אחי ואחיותיי להינשא בחברה שלנו. זו לא שאלה אם להינשא לבת של רֶבֶּה זה או אחר, זו שאלה אם להינשא בכלל או לא, זה או כן או לא כלום. זה חרם. זה נידוי. מה אתה מבין בכלל.. – הוא נשא אלי את עיניו המאשימות וייאוש נורא היה שזור בהן. ידיו צנחו מטה חסרי טונוס, חסרי כוחות, כקורבן חסר אונים גם אם הוא משוכנע בצדקת קורבנו.
הבטתי בו ומן הסתם היה צער גדול מוטל בעיני שכן הוא מיהר להניח יד רכה על כתפי כמו עמד עלי לנחמני וללחוש לי בחיוך מתרצה דבר תורה קלוש לשמח אותי קמעה, כאילו, חשבתי לעצמי, כאילו הוא אמר לי בין השיטין, שמע יוסי, בזה הרי אני מבין, זוהי הרי תמצית עולמי גם אם הוא נראה לך מן הצד דל וחסר ממשות.
כתוב, אמר לי בנגינה של בית מדרש, ונראה היה שכוחותיו שבו אליו עם המיית המילים המוכרות לו, 'מעלים בקודש ואין מורידים בקודש'. נשאלת השאלה, מאי נפקא מינה*? אמר רבה, נרות חנוכה הן, שאין אנו יכולים להשתמש בהם אלא לראותם בלבד....
*ביטויים מן התלמוד, בארמית.
הווא אמינא – ההנחה הראשונית.
מאי נפקא מינה – מה ההבדל.
**חברותא – בן זוג קבוע ללימוד תורה.
