הקול פתאומי ונורא, הרעש מגיח מכל עבר, בעיקר מלמעלה אך גם מן הצדדים. אני מרגיש את האויר זע מצדדי גלים גלים, כל הארץ נעה וזעה, גופי נהדף קדימה והצדה. הקולות מתפשטים פורצים פנימה אל תוך אפרכסות השמע צליליהם חותכים, מכאיבים, מבהילים, אינסטינקטיבית אני מתכופף, מוריד את ראשי וכתפיי למטה כלפי האדמה, ידיי מתרוממות אוטומטית אל עבר ראשי בתנועת מגן, והעיניים שלי, הן מתרוממות מעלה אל השמיים, אל עבר הקולות המקיפים אותי, רעש נורא של מנועים מרעימים ומנמיכים. משהו נורא עומד להתרחש, עיני מחפשות אחר הסכנה, מנסות לאמוד את גודלה הצפוי. השמיים בהירים ורק שובל של מטוס מותיר את חותמו באפור, שובל אפור בהיר מתרחב ונמוג במהירות כמתבהל מן הרעשים המתפשטים סביבו.
הלב שלי בכה בדרך לקבורה של אבא, הכיתי על חטא כשחשבתי ללא הרף על השנה האחרונה בחייו, על כל הרגשות אשר גאו בתוכי דווקא בשנה זאת, גורמים לזכרונות הקשים לצוף בי, לאטום בי כל רגש כלפיו ואף הפוך מזה. רק בשבועיים האחרונים לחייו אפשרתי לעצמי לחמול עליו. 'אבל לא ידעת, זמזם קול בתוכי, לא ידעת שהוא ימות, איך יכולת לדעת?', אלא שכנגד כל הסנגוריה הזאת בתוכי צץ הקול הפנימי שאמר, אותו חלום שחלמת, זוכר?, כה דרמטי. היה עליך לדעת שיש דברים בגו, שהרי בסיטואצית החלום היתה רמיזה'.
היו שם הרחוב שבו גרנו רחוב "פדויים" בשכונת ילדותי, ללא כל הכנה מצאתי את עצמי עומד ברחוב ולכל אורכו היו גופות ששכבו במעלה הרחוב בחלקו הגבוה, המון אנשים שוכבים בשקט, גוף לצד גוף בזה אחר זה, והיה שם אבי שאת המצאו בינות לאנשים חשתי. התקרבתי אליו והוא התבונן בי מלמטה, מן המדרכה עליה שכב, חולצתו הדקה מבד דיאולן מפוספס בגווני חום חרדל על רקע לבן וידעתי כי הוא חש את האספלט המחוספס והגס על עורו, כאב חד דקר את לבי, כאב על מצבו, הרגשתי שהוא עומד למות וידעתי כי אני לא יכול לעשות דבר. הוא התבונן בי בעיניו החומות כהות במבט מצפה, שפתיו חשוקות לכדי פס אחד צר, התקרבתי והושטתי יד מתכופף לנגיעה קלה ומלטפת בקצה כתפו ואומר לו: "יהיה בסדר אבא, אל תדאג!" יודע כפי שהוא יודע שהמילים ריקות מתוכן ורק נחמה מנסות הן להביא אליו, אז, באותו רגע סטו עיני מטה מתחת לחזהו, אז חזיתי במראה הזוועה, כל קרביו מוטלים חשופים, חלקי צנורות קיבה חלק מן העיסה האדומה של בשר אכול וטחון ומתחתם חלל כהה, בור א-סימטרי במקום בו היתה פעם בטנו, 'מגיפה, חשבתי לעצמי, יש מגיפה' התבוננתי על כל האנשים מסביב ועיני חזרו אל אבי, אז ידעתי כי חיידקים נוראים טרפו את שארית חייו וכי אין עוד תקומה.
עכשיו כשאני זוכר בדיעבד אני מחבר את הכל לכדי תמונה אחת, פדויים, מעלה הרחוב כעליה מעלה, החיידקים הטורפים, ממש כפי שהתרחש בחיים, בתוך גופו עשו כשלהם, מותו המתקרב, לבי מוסיף דמעות בתוכי.
"אילן, אתה בסדר?" ביקע קולה של אהובה את מסך זכרונותי,
הפניתי את ראשי אליה. היא נתנה בי מבט קצר מעיניים שואלות והשיבה את ראשה ומבטה אל הכביש, הנהנתי בראשי וחנקתי את דמעותי בגרוני. ידה הימנית ניתקה מן ההגה וליטפה נעה ימינה ושמאלה על זרועי בעדינות.
היינו ברכב כשנכנסנו אל תוך הצומת הסואן, הרכב גמע במהירות את המטרים המפרידים בינו לבין הבית, מכשהתקרבנו לרמזור הבא, בהק למרחוק צבעו הירקרק אך הרכבים לפניו עמדו ללא תנועה באורות וינקרים מהבהבים , דלתות המכוניות היו פתוחות לרווחה ולידן עמדו אנשים וראשיהם מופנים למעלה לשמיים. עצרנו, בעל כורחנו עצרנו, "רק רגע, אני אבדוק מה קורה פה", אמרתי לאהובה. יצאתי מן המכונית בכדי לשאול, מתקרב אל האדם הראשון שעמד וגבו מופנה אלי ובאופן טבעי חיפשתי בעיני את הסיבה לעובדה שראשיהם של כולם מופנים מעלה כשהתחילה ההתרחשות.
התרוממתי, חושב על אהובה שם לבד במכונית כשהגיהנום השתלט על הכל. השמיים השחירו, משום מקום הופיע לפתע המטוס בשאגה איומה מכסה וממלא את השמיים בנוכחותו, שובל עשן שחור בעקבותיו, נדמה שעוד רגע קט והוא יגע בקרקע אשר הלכה והתקרבה אליו במהירות עצומה. ואז קרה הנורא מכל, באחת התפוצץ המטוס. הקולות, הריחות, הרעש הנורא, הפחד, הצווחות, הבכי, תוהו ובוהו, ולאחריהם באה ונשתררה דומיית מוות.
ישבני וגבי כאבו, מששתי את אברי ומיהרתי אל אהובה, היא ישבה במכונית ובהתה החוצה כאילו קפאה על מקומה. שחררתי את אצבעותיה אדומות ממאמץ אחיזתה בהגה המכונית ודיברתי אליה רכות עד שנצטללו עיניה והיא פרצה בבכי ונצמדה אל חזי. שברי המטוס נצצו ממרחק קצר. נשמתי עמוק ועצמתי את עיני נאנח.
©
