סיפורים
מפלצת מכונת הכביסה
הגעתי לבד, המדים עוד היו קצת מקומטים, והייתי במצב רוח קצת מעורפל. ראיתי את האח הקטן, שנראה בן ארבע-חמש, ואת האמא יושבת לבד, מקפלת כביסה. התחכחתי עם עצמי בגרון פעמיים, ונענתי לבקשת האמא שזימנה אותי לשבת על הספה. "לשתות?" היא שאלה אותי, ואמרתי לה שלא, ושאני צריך עוד כמה דקות ללכת. היא התיישבה לידי, עם חולצה של תינוק על הברכיים שלה, ולא יכולתי שלא לשאול אם יש להם תינוק בבית. היא צחקה. "לא" וגיחחה לעצמה, "חמוד. פשוט, לפני כמה ימים האחיין של אבי בא אלינו לשאול, אז הבגדים שלו נשארו כאן". הנהנתי וחייכתי קצת. שתיקה של כמה דקות הבהירה לי שאני צריך לומר את זה. "הוא נהרג. אבי, נהרג. אני לא ממש יודע איך, בתאונת אימונים או משהו. זה רק מה שאמרו לי, אז מצטער, אין לי כל כך מה לענות לך. את רוצה שאני אשאר?" והתחכחתי בגרון שוב.
היא המשיכה לקפל את החולצה של האחיין של אבי. "אתה יודע?" היא דיברה עם הראש לרצפה. "גם אבא של אבי נהרג בתאונת אימונים, וגם דוד שלנו - שאול, שאול ציוני, אם שמעת עליו..." הנהנתי לכן. "אולי, אולי זה מין גורל כזה, אני לא יודעת. אלוהים, או איך שקוראים לזה. כבר בכיתי מספיק. אני לא אבכה על אבי. על אבי אני אבכה בחולמות שלי. אני אחלום עליו מתחתן ואני אבכה, אני אחלום על הנכד הראשון שלי ואבכה ליד אבי. יותר אני לא בוכה מדברים עצובים. כבר בכיתי מספיק מדברים עצובים", והיא עברה לקפל את הגרביים. האח הקטן של אבי התיישב לידי והבאתי לו סוכרייה. אמא שלו חייכה אלי. "אתה איש טוב, אתה יודע? באמת. אין הרבה כמוך" והיא קצת חייכה.
"לך תראה טלוויזיה בחדר" אמא שלחה את האח הקטן לחדר, "יש עכשיו את הסדרה שאתה אוהב, לא?", והוא הנהנן ורץ עם הסוכרייה ביד לחדרו. "אני זוכרת, שלפני שבעלי נהרג, אז הוא תמיד התעצבן שאין גרביים" והיא קיפלה עוד זוג גרביים. אבי היה אז בערך בן שש, ואבא שלו היה במילואים. היא מחייכת. "ואז, תמיד כשהוא התעצבן. כאילו משום מקום אבי הקטן היה בא לחדר של אבא ומגן עלי. ילד קטן, בן חמש, מגן על אמא שלו" והיא קצת התחילה לצחוק. "אחר-כך הוא היה אומר לו, שזה בכלל מפלצת המכונת כביסה. שגרה במכונת הכביסה ואוכלת גרביים. ואז בעלי היה מושיב אותו על הברכיים, ואומר לו 'תספר לי על המפלצת הזאת' והוא היה מתחיל, כמו איזה סופר ילדים ממולח: 'תקשיב אבא, היא לא כמו המפלצות האלה, שמחכות לך מתחת למיטה, זו מפלצת מיוחדת-מיוחדת, שאי אפשר לראות אותה'". ועכשיו החיוך שלה התאפק שלא לבכות. "אתה מבין?" היא התפרצה. "אתה מבין? ועכשיו יש לי את כל הזוגות גרביים. פתאום לכל גרב יש את הגרב התאומה שלה". והיא התפרצה בבכי, אבל מיהרה לחפות על המילה שלה. "אני בוכה בגלל האירוניה. זה לא משהו עצוב, נכון?" אמרתי לה שכן, והיא אמרה לי שאני יכול ללכת. סגרתי את הדלת בשקט, והתקשרתי לחברה שלי. אני אוהב לראות אותה אחרי דברים עצובים.
|
