לאן הדרדרתי?

שלאן הדרדרתי? אני כותב מכתבים לעצמי, באנגלית, שבכלל מופנים שאדם שטחי שאם אני חושב על זה בצורה כנה ועמוקה, ושוקל את כל האספקטים, אני בכלל לא רוצה כל קשר איתו. אז למה בכל זאת? אני כל כך נואש לחברה, לאהבה, לזוגיות? אני לא יודע מה לענות לעצמי. כנראה שכן.

אני מגדל שיער זה כבר תקופה ארוכה, כמעט שנה שלא הסתפרתי – כמעט שנה שאני אוהב אותה. או אני חושב שאני עדיין אוהב. היא הספיקה לשבור את ליבי, למצוא בן זוג – ובכך לשבור אותו שנית, להפרד ממנו, והצער שלה שבר לי אותו בפעם השלישית. איך ייתכן שכבר שנה אני יודע שאין לי שום סיכוי, ואני ממשיך להאמין ולאהוב. אני יודע את האמת המרה ומסרב לאמין. אנשים כבר מוותרים על הטאקט ואומרים לי שזה לא יילך. הם עוברים לרבדים שלא ציפו מעצמם להגיע אליהם ושוללים את אהבתי כלפיה. הם אומרים שאני אובססיבי.

אולי זה כך. איך יכול להיות שכבר שנה עגולה – הנה מגיע ינואר, שהיא פשוט לא יוצאת לי מהראש? היו רבות אחרות. שמתי עין על לא אחת, אך זה אף פעם לא הגיע לרבע מרמת המימוש המוטל בספק שהיה לי איתה. אני נתתי לה את כולי. כל חלק בי – בגופי ובנשמתי, היה שלה. אני נתתי לה הכל פרוש על מגש של כסף, והיא סרבה. היא אמרה שהיא חושבת רק על ידידות. רק לפני שעזבה, היא ביקשה לקרוע את ליבי לחתיכות, כדי להשאיר בו חתימתה לנצח. כך עשתה.

והנה, אני נשארתי קרוע ופצוע, והלב מסרב להרפא. אני יושב ורוקם תקוות שווא שאני עצמי יודע שלעולם לא יתממשו – ממש כמו אהבתי כלפיה. אני מנסה לכתוב שירים, אבל יש לי סוג של מחסום. אז אולי אם אכתוב סוג של מכתב זה יעביר את זה? אולי לא.

כל זה משפיע גם על תחומים אחרים. כמו החברה שאני פשוט לא מצליח להטמא בה. אני לא חושב שאני בדיכאון, אני לא רואה הכל שחור, אני יודע לראות גם את האור – חבל רק שהוא לא מופנה לכיווני...

אנ מנסה ליצור איתה קשר וזה לא הולך – אולי אלוהים מנסה בכוחותיו האחרונים לעצור בעדי מלהרוג כל אפשרות של אהבה לנצח?

מי יענה לי על כל אלו, מי יענה...