הצד שלה

אני זוכרת אותו רגיש, מתחשב וחביב – ממש חבר טוב. אני זוכרת שאהבתי לדבר איתו, הוא עשה לי ממש טוב על הלב, כמו שאף חברה שלי לא עשתה.

דיברתי איתו על הכל, וסיפרתי כל מה שעל לבי, והוא היה שם להקשיב ולתמוך. הוא דאג לי כמו לאחותו, כאילו הייתי בת שלו, למרות שהיה גדול רק בשנה.

הוא היה מלמד אותי חוכמת חיים, הוא התיימר לדעת הכל. הדבר המפתיע הוא שהוא באמת ידע והבין הכל. הוא היה גאון תחת מסווה שת תמימות.

איכשהו זה התחיל להתפרק. לא הבנתי מאיפה זה הגיע, הוא ביקש לנהל איתי שיחה. רציתי להפגש, כמו בדרך כלל, אבל הוא התעקש שזה יהיה במחשב.

הוא גער בי שאני מתעללת בו, שאני מכאיבה לו - אני הופתעתי מאוד. אני אהבתי אותו כמו את אחי, מעולם לא הייתי עושה לו רע. הוא אמר שהוא בסך הכל ביקש לדעת אם אני אוהבת אותו. אמרתי מבלי להסס שכן. הוא התעצבן עוד יותר. הוא אמר שהוא  אוהב אותי לא כמו אחות, כמו בת זוג. הוא טען שהוא אמר לי את זה ואני פשוט גררתי אותו שבוע שלם כאילו שזה מעולם לא קרה.

יכול להיות שהייתי סגורה כלפי זה, ניסיתי להתעלם בתת המודע שלי. אבל אני באמת לא ידעתי או לא הבנתי את הרגשות שלו כלפיי. הייתי בהלם, אני באמת לא רציתי לפגוע בו. אמרתי לו שאני לא חושבת על יותר מידידות. הוא הודה לי, הוא אמר שהאמת המרה עדיפה על להיות תלוי באוויר, הוא אמר שהוא בסדר עם זה. הכרתי אותו וידעתי שהוא משקר. מאז לא דיברנו יותר, היה לי דווקא עצוב.

כשפגשתי את חבר שלי, היינו אני והוא עוד נפגשים מדי פעם, מבחינתו היה נראה שזה באמת בלית ברירה. ניסיתי בכוח להסתיר את העובדה שיש לי חבר. אני אהבתי אותו כמו אח גם אחרי שלא דיברנו הרבה זמן. הוא תמיד הסתכל עליי בעיניים כנות כאלה, ידעתי שהוא יודע.

הפרידה מחבר שלי הייתה קשה, אבל עוד זכרתי את הכל מהשיחות שלי איתו. לא נתתי לעצמי להשבר. הוא כנראה גילה איכשהו, כי מיד אחרי הוא ניסה לדבר איתי כמה פעמים. היום דיברנו, הייתי פתוחה – הוא היה מרוחק.

אני אוהבת אותו כמו אח – וזה לעולם לא יוכל להשתנות.