בוקר טוב, העולם! איזה יום יפה—ללא רוח, שמש בשמיים, אוויר צלול—בקיצור, יום הכי מתאים לצביעת החלונות.
או לפחות לצביעת החלון המכוער שרואים מדרך הגישה לבית. אתמול, כאשר את עברת מתחתיו, חתיכה של צבע ממנו נפל עליך וזה ממש לא מצא חן בעינייך. לא שצבע לא יכל להתקלף, אבל הדבר המעצבן ביותר היה שאת ביקשת מבעלך לצבוע חלונות מחדש במשך השנתיים האחרונות, אבל טרם משהו עניני קרה. כמובן שכל פעם בעלך הסכים אתך שמצב הצבע על בכי רע והבטיח לצבוע "מחר", הכי מאוחר "מחרתיים". אבל אפ פעם הוא לא אמר החל מאיזה יום מתחילה הספירה, ואיכשהו הבעיה נשארה לא מטופלת עד עכשיו.
טוב, נראה שכעת חייבים לבצע את העבודה בדחיפות. בידיעה שאתמול בעלך היה אמור לחזור הביתה מאוחר, את נסעת לחנות ופשוט קנית כל הדרוש בשביל עבודת הצביעה מחדש.
את מתיישבת על המיטה, רגליים טובעות בפרוות השטיח. את מתמתחת, מסתכלת החוצה ומפהקת. ואז בהחלטיות קופצת על רגלייך.
"יקיר, בוקר טוב. איך אתה מרגיש היום?"
"הממם.... מה?"
"האם נחת אחרי אתמול?"
"מדוע?"
"טוב, יש לי איזו פעילות מעניינת בשבילך."
"לא!"
"מה לא, יקירי?"
"אני לא יודע מה, אבל לא!"
"למה אתה אומר את זה?"
"כי את יותר מדי טובת לב הבוקר. כרגע, בטח, תשאלי אני רעב."
"באמת, האם אתה רעב, מותק?"
"כן. אבל אם זה תלוי בהסכמתי לשאלתך, אני מעדיף להכין את ארוחת הבוקר בעצמי."
"אבל יקירי, אתה אפילו לא יודע מה רציתי לשאול אותך. זה למעסה פעילות ספורטיבית."
"כמו לשטוף רצפה במרתף בשבוע הקודם? לא, תודה."
"תראה, זה רק לצבוע את החלון הטיפשון הזה."
"לא!"
"סך הכל כמה משיכות יד קצרות למעלה ולמטה. וזהו זה. אתה תסיים את זה צ'יק-צ'ק. תראה כמה מכוער זה נראה עכשיו עם כל הצבע המתקלף הזה."
"אם זה מפריע לך, את מוזמנת לצבוע בעצמך. אני לא אפריע לך, מבטיח. לי יש דברים יותר חשובים לעשות. "
"כמו מה?"
"כדורגל."
" !" את לא ממש אומרת משהו—מספיק שהפנים שלך מביעות את מה שאת מרגישה באמת—כל סימני הקריאה של העולם מתרכזים בעינייך המוכנות לשרוף, בלחייך המנופחות מכעס ובחריקת שינייך. אבל הוא, כמה שזה מאכזב וגם צפוי, לא מסתכל אליך בכלל—הוא מחפש את הכובע שלו בזמן שהוא סוגר את השאלות של הרגע האחרון עם הידידים שלו בטלפון.
לכן, את עושה ביי עם היד שלך ( עם כל האצבעות מאוגרפות ורק האצבע האמצעית מעלה ) לאהוב ליבך (?) בזמן שהוא חוצה כביש לפארק בו מחקים לו חבריו למשחק כדורגל, ( הוא אפילו לא צריך לנהוג לשם, זו היתה הסיבה העיקרית שאתם עברתם לבית הזה ) ומתחילה לכתוב את רשימת הדברים שעליך לעשות בכדי לצבע את החלון:
להביא סולם,
להביא צבע,
להביא מברשת,
להביא ניר זכוכית,
לשים את הסולם אל מתחת לחלון,
לעבד עץ עם ניר הזכוכית העץ,
לצבוע.
ואז את נזכרת ומוסיפה:
להביא טלפון.
כעת הכל מוכן, את נאנחת עמוקות ומתחילה לעבוד.
עבודת ליטוש בנייר זכוכית הולכת טוב.
לרדת מהסולם בכדי להרים את ניר הזכוכית שנפל - הולך פחות טוב.
לאחר שלוש פעמים, את מחליטה לקשור את נייר הזכוכית לידיך.
כעת העבודה הולכת הרבה יותר טוב, ממש רצה.
אחרי זמן-מה, בערך שלושת רבעי דקה, את מבינה שהאבק מהליטוש חודר אל מתחת לציפורנייך, ולכן, ברור מעליו שמיידית את מבינה שעבודת הליטוש הסתיימה.
את רוחצת את ידייך ומתקשרת לרגע לחברה שלך.
חמש דקות אחרי חצי שעה השניה, את מבינה שטעית במספר ומחליטה לצלצל לחברתך יותר מאוחר.
את חוזרת לעבודה.
צביעה...
אחרי שאת שוברת צפורן בנסיון לפתוח מכסה מיכל הצבע, את זועמת וזורקת את הקופסא בגינה. לא שזה עוזר לפתוח אותה.
לכן את מנסה להעזר בפטיש ולבסוף המכסה קופץ החוצה. יחד איתו חצי תוכן המיכל מוצא דרך החוצה וקופץ על העץ הקרוב.
את מגחכת כי גזע חום-ירוק עם נזילות של כחול נראה משעשע. הורדים הכחולים מכריכים אותך להמשיך לצחקק. דשא בגווני כחול מעל רקע ירוק עושה לך כאבי בטן כי את לא יכולה להפסיק לצחוק.
אחרי שאת נרגעת (לאחר נסיון שלישי), את נזכרת שהחלון מחגה לך ואת לוקחת קופסת הצבע לסולם.
לא רעיון טוב—המיכל מדמם עם צבע. לכן את משאירה אותו במקום ורק לוקחת קצת צבע על המברשת.
עד שאת זוחלת במעלה הסולם, כמעט כל הצבע נוטף מטה ואת בקושי מצליחה לעשות משיכת צבע אחת.
את מתחילה להצטער שלא היתה לך מספיק סבלנות לחכות עוד כמה שנים עד שבעלך יתפנה לצבוע את החלון, או עד שתעברו לבית אחר. בכל אופן, כעת את חייבת להוכיח לחמור הזה שאת אף פעם לא מפסיקה עבודה באמצע.
את רואה אותו בפארק מנפנף לך ביד וממשיך לרוץ אחרי הכדור שיצא מהשדה. משיג אותו ובועט חזק ברגל והכדור אף מחוץ
לשדה עוד יותר. את מביטה בו ומבינה שהישועה לא תגיע מהפארק היום.
את חוזרת לעסוק במה שעשית לפני כן. המלאכה הזו לא לנשים—כל השרירים שלך כואבים. אבל את בכל זאת ממשיכה לחייג.
עד שחברה שלך עונה לך.
את מספרת לה בקצרה כמה שאת מסכנה.
אחרי שעתיים ועשר דקות, אתם מסכמות את השיחה: כל הגברים חיות וכל הנשים מלאכיות שבאו לעולם זה רק בכדי לדאוג שהגברים לא ישארו לא יוצלחים.
וכך, אחרי מעט זמן (יחסית מעט, כמובן), את סוגרת את הטלפון וחוזרת לעבודה.
והנה משיכת צבע האחרונה. את זורקת את מברשת על האדמה ומסתכלת על החלון בגאווה.
ואז את שומעת "טראח!"
את רואה כדור קופץ מהחלון אחרי התנגשות קטלנית ובזכוכית מתחילים להופיע סדקים קטנים. לאט מאוד הם מתפשטים עד שמגיעים לעץ ואז חלקי זכוכית קטנים וגדולים מתחילים לפול מהחלון.
את רואה כל זאת כמו בהילוך איטי כי ברור לך שאחרי שישימו זכוכית חדשה, יהיה צורך לצבוע את החלון מחדש.
