כמו חצר נטושה

את פותחת את הדלת

והבית נראה לך כמו חצר נטושה

בגדים על הרצפה, על השולחן שני בקבוקים ריקים

את לא זוכרת שמישהו שתה אותם מלבדך

את מנסה להיזכר,

איפה זה התחיל ולאן זה מגיע

בחוץ יורד גשם חזק

אין לך לאן ללכת

גברים שאהבת הקימו משפחה

חברות שהיו לך, חיות בעולם משל עצמן

ואת משוטטת בינך לבין עצמך

בין הזיכרונות לגעגועים

משהו לא מתחבר

זוכרת את ההורים שלך

מביטים עלייך בצער

הם ידעו שאת לא תהיי מאושרת

לפעמים את חושבת

שאת לא כמו כולן

לפעמים את צוחקת ואומרת לעצמך

אולי אני צריכה להתאהב בנשים

זוכרת את הגבר האחרון

איך הוא השאיר אותך במיטה והלך

רצית לצעוק לו, שזאת לא אשמתך

אבל המכונית שלו עזבה את הרחוב

בערב, מול הטלוויזיה עם ארוחת הערב

הדמויות ייראו לך קרובות אלייך

את תמחקי מילים מהיומן

ואחר כך תכתבי שורות חדשות

כל אחד בוחר לעצמו את השעות שלו

את נזכרת, במסיבה מכיתה י'

רקדת שם עם בחור, שלא מזמן פגשת בחנות ספרים

הוא לא זיהה אותך, את לא ניגשת אליו

אחר כך הבטת בו מרחוק, שהוא יצא מהחנות עם האישה והילדה

אז במסיבה ההיא, את היית מאושרת

ככה חשבת אחריה

וכשהם באים הם הולכים

את תמיד אומרת

זה כמו הרגל שאי אפשר להימלט ממנו

על השולחן הבקבוקים עדיין מונחים

בבוקר אם תזכרי, תזרקי אותם בחוץ

ואת שואלת, במה זה כרוך

כל האהבה הזאת שלא נלחמת על קיומה

ואז את מתפתלת ומסתחררת

מביטויים כושלים, מתחושות לא רצוניות

ובלילה במיטה

תחשבי, אולי היה יותר קל

לא להיכנס לזה לעולם