חורף.
פברואר 1984.
גשמי זעף התנפצו על הכביש ברחוב החשוך ובפנים - חוף עיניו הוצף בגאות של דמעות, שהרטיבו את פחדיו של הילד בן השמונה וחצי, אשר התחפר ברעד קפוא מתחת לשמיכת האימה. הוא לא פחד מן הרעמים או הברקים. הוא גם לא הסתתר מפני אמו, אשר הטיבה להחדיר אל עצמותיו את קרירותה כלפיו והבהירה לו, שהוא ילד מיותר, לא רצוי, הוא התכרבל בכאב הגעגועים אל אביו.
ליאור היא קראה לו, לילד עם העיניים הירוקות, אך החשִיכה את חייו הקטנים, אשר טרם הספיקו לבקוע אל אור היקרות וכבר ביקשה היא לקרוע את נפשו לגזרי פצעים. ילד מיוחד היה הוא. יותר שובב ממה שציפתה. 'היפר' במידה ותמיד היה חייב להיות בעל השליטה. הדומיננטי. מצב רוחו הזעיף בהתאם למזגהּ והוא החל להצמיח שיחים של כעסים, אשר פירותיהם לא אחרו לפרוח פרא.
הוא ניסה לשאת חן בעיניה, בתקווה שתשנה את יחסה אליו. כילד, הוא לא הבין מדוע זוכה הוא להפליה הזו בינו לבין אחַיו, שעליהם, בבית הספר ובמגרש המשחקים, גונן בחרוף נפש. נטייתו הטבעית של ליאור, להתרכז בצורך להתגונן מפני האשמותיה של אמו, גרמה לו לחוסר ריכוז. הוא איבד את שלוותו שנגדעה וניצני אלימות נשזרו בהתנהגותו.
ליאור טפטף עצמו כמו הגשם והתהלך כפוף חיים בין הבית, שבו כבתה ילדותו לבין בית הספר, לשם גרר את הטראומה ונאלץ להתמודד עם המורים ועם התלמידים. ההתמודדות הזו, שהיתה גדולה עליו פי שבעים ושבעה מכפי יכולתו לשאת, הביאה אותו לאבד ענין בנורמות הסביבתיות ומצא עצמו מתאלם, (נוהג באלימות), עם הסובבים אותו, כדי לשרוד בעולם הזה.
חורף.
פברואר 1984.
החודש הקצר ביותר בשנה.
זה הרגע לו ציפתה אמו. כמו לא היתה לה סבלנות לחכות לחודש הארוך שבא אחריו, ניגשה היא למחנכת הכיתה, אשר כתבה מכתב בקשה "לאבחון ולטיפול (?)", כלשון הכתוב וכל זאת על מסמך הנושא את סמל העיריה. היא הפנתה אותו אל המחלקה לבריאות הנפש, ובו הבליטה בהחרפה יתרה את שונותו ו"התנהגותו החריגה" של הילד, אשר "נעדר משיעורים על פי רצונו... אינו מרוכז ולעתים גם אלים". את סיום המכתב היא שיפרה במלים: "אם ידרש אפרש יותר".
אביב.
סוף אפריל 1984.
זעקה אילמת נשמעה מבעד לחלון המחלקה. "אמא", הוא זעק אחריה. בתוכו הוא ביקש, 'אמא, אל תשאירי אותי כאן'. השתולל הוא ובכה ולא חדל להתחנן בשתיקה מוחלטת בפניה, שלא תנטוש אותו במקום המוזר והמנוכר הזה. מבטיו הדהדו אחר עקבותיה, שנעלמו אל מאחורי שער המחלקה הקשה בבית החולים לחולי הנפש. היא לא הסתובבה אפילו לראות מדוע רחקו צעקותיו. רק תחושת הקלה מילאה את ריאותיה. כמו נגול הוא כאבן מעל ליבה, קרעה אותו מעליה מבלי להניד תנודה של רחמים כלפי פרי בטנה.
חלפו כמה שעות עד שליאור הבין שננטש אל ידיים זרות, עטויות חלוקים לבנים וקרע באחת את אמו ממחשבותיו. הוא קלט, שכעת עליו להסתגל למקום החדש והתמסר לידיהם האמונות של רופאיו ומטפליו, אשר אבחנו אותו כילד המפותח מכפי גילו ולכן, חרף גילו הצעיר, השלים כנראה עם גורלו. הוא אפשר להם לחדור אל נפשו ולהכיר את פנימיותו. ההתמודדות האינטליגנטית והערנות שלו כבשו את ליבם.
את הלילה הזה, הראשון, כמו את הלילות שבאו אחריו, עשה ליאור במחשבה על אביו. קשה היה לו להבין מדוע הוא אינו בא לבקרו. 'הרי כעת אני כאן, בבית החולים, לא בבית עם אמא, שם היא לא הרשתה לו לבקר אותי', חשב הוא בינו לבין געגועיו אליו.
והאבא, שבכל יום ביקור מתוכנן, טלפן אליה, על מנת לקבוע את מיקום הפגישה עם ליאור, נענה בהתחמקויות שונות, "הילד לא בבית", "הילד ישן..." מכיוון שהיה לו צו הרחקה מהבית, לא ניסה הוא לבדוק באם הסיבות שהעלתה היא, נכונות הן ורק בחלוף חודשיים בערך, ניגש הוא לבית הספר, שם נתבשר על אשפוזו של בנו.
כאשר ראה ליאור את אביו בשטח בית החולים, קיווה הוא שחלומו, כחלום של כל ילד עומד להתגשם. שאביו יוציא אותו משם ויקח אותו איתו אל ביתו. הוא לא כעס על הזמן שחלף עד שבא לבקרו. הוא לא ביכה את גורלו, אך הניח דמעה אחת או שתיים של געגועים על כתפיו של אביו. ואביו, מצידו, הבטיח שיקח אותו. בבוא העת יקח אותו.
הבטיח.
אך בהחלט בא לבקר אותו.
ליאור, שכאמור אובחן כילד מפותח, אינטליגנטי וערני, לא נזקק ללימודים בכיתה מיוחדת ויצא ללמוד בבית ספר חיצוני, מחוץ לכתליו של בית החולים. התקדמותו בלימודים לא הפתיע את מוריו ורופאיו והוא הוכיח יכולת ריכוז, אשר הוכיחה את ההיפך מהנכתב במכתב ההפניה לאשפוז. הוא כבש גם את לב הילדים הן בבית הספר והן בבית החולים.
"לעתים, נתקף הוא בכעס המופנה כלפי עצמו, אך הוא לא מתאים להיות מאושפז ומכיוון שאין הוא יכול לחזור הביתה מפאת האווירה השוררת שם, ממליצים אנו על מסגרת של פנימיה", כתבה מנהלת המחלקה את המלצותיה במכתב טרום שחרור מבית החולים.
שנה וחודשיים שהה ליאור במסגרת בית חולים לחולי נפש. מסגרת, אשר לכל הדעות, כולל דעתם המלומדת של רופאיו, איננה מתאימה לנפשו. שנה וחודשיים, בהם אמו כלל אינה מבקרת אותו ואיננה מתעניינת בו. אביו, שהבטיח, עשה הכול כדי לקבלו בביתו, אך בריאותו הרופפת לא אפשרה לו זאת, לפחות עד שליאור יתבגר מעט ולא יזדקק לשירותיו הטיפוליים של אביו.
קיץ. יולי 1985. אבא הבטיח.
אך עדיין לא יכול.
וליאור לא כעס. גם לאכזבה לא אפשר להציף את ליבו ולמד להתמודד עם מה שזימנו ועוד יזמנו לו החיים. הוא התקבל לפנימיית הילדים עם המלצה חמה מבית החולים. השתלב בלימודים וקנה לו מעמד של ילד מקובל ואהוד על חבריו ומוריו. בסופי שבוע עשה דרכו אל בית אביו. לפעמים באוטובוס לבדו ולעתים אביו הגיע לאסוף אותו והחזירו עם צאת השבת.
ליאור רכש עצמאות וצבר אחריות כבר מגיל קטן. הוא הסב לשולחן המציאות, אכל את המר, וטעם מן המתוק, שבלהיות רחוק מאמו, אשר גם בתום ארבע וחצי שנים בפנימיה, לא טרחה לבקרו. היו לו חלומות. חלומות של ילד, שנקברו תחת אספלט הילדות שליבתה לו אמו, אך הוא למד להיות מאושר בחלקו ולמצות את הטוב מלקחי חייו.
חורף.
נובמבר 1988.
ליאור בן שלוש עשרה. בעל זכות מנין. אביו חגג לו באולם השמחות "שושנים", שנחשב בתקופה ההיא לאחד מאולמות השמחה היוקרתיים בתל אביב בפרט ובארץ בכלל. לאירוע הזה, בו חש ליאור, שהוא במרכז תשומת הלב והשמחה, סירב הוא להזמין את אמו, אך נוכחותו של הפסיכולוג מהפנימיה בהחלט ריגשה אותו.
קיץ.
יוני 1989.
אבא הבטיח.
אבא עוד לא קיים ורשם אותו לבית ספר חקלאי, אך ליאור לא מצא במקצוע זה את מקומו וחיסוריו הרבים עשו את שיִחל לו, לצאת מהמקווה בטהרה עצמית משלו, שהרי לא חש הוא ככלל ילדי ישראל.
'ללמוד מקצוע', התובנה שהיתה נחלתם של רוב ההורים אז, דחפה את ליאור בשנה שאחרי לבית ספר אקסטרני, שם החל ללמוד מכונאות רכב, אך לא השתלב במערך המכני. בתום שנת הלימודים, עזב את לימודיו, אך עשה לחוכמתו ורכש את ידיעותיו מניסיון החיים.
בן שש עשרה וחצי היה ליאור כאשר אסף את כישוריו וטס לחו"ל. השמיים פתחו לו מרחב אוורירי ולא היו גבולות שהגבילו את רצונותיו להצליח בחיים. הוא פתח שם דוכן, "בסטה" כלשון הרוכלים ותכשיטיו קסמו לעוברי האורח. גם פריטי הגימיקים אשר הציב על הדוכן הוסיפו תמורות לכיסו. במהלך הצלחתו שם, הגיח ליאור לביקור קצר אצל אביו וטס שוב לארץ בה השמש עלתה וחייכה אליו. יפן. עסקי הבסטה פרחו ואת התפרחת הזו, נשם הוא מלוא כיסיו.
בין אביב לקיץ.
מאי 1992.
מפנה דרמטי מתחולל בחייו של ליאור.
אבא הבטיח.
ליאור מקיים.
הוא סגר את הבסטה וחזר לארץ. אל אבא. נער בן שבע עשרה וחצי היה כאשר מצא עצמו נוסע במשך שנתיים בין שלוש ערים בישראל. קו קבוע. חולון בת-ים תל-אביב. ריטואל חוזר. איש לא שאל אם נפשו מוכנה לכך, אך אהבתו לאביו כרכה אותו אל המסלול הזה.
שמונה שעות ביום שהה ליאור עם אביו ליד מיטת חוליו בבית החולים. סרטן הערמונית. קו חולון-בת-ים. השהייה הזו, אשר ללא ספק סחטה את כוחותיו הפיזיים של ליאור, לא ערערה את תעצומות הנפש שלו. יום יום, אחרי השהייה הזו בבית החולים, על מנת להתקיים, רכב הוא על אופניו בקו בת-ים-תל-אביב, למסעדה בה התקבל לעבודה כטבח ולאור כישרונו המבורך, שהתגלה תוך כדי עבודה, מילא הוא תפקיד של טבח ראשי.
גם צ.ה.ל לא הבטיח לו דבר. המערכת הצבאית וויתרה על שירותו של ליאור בעקבות אותו אשפוז מאולץ. הוא רצה לתרום את חלקו לאומה, אך החלק הזה שבוויתור על שירותו, דווקא הקנה לו את הזכות לסעוד את אביו במיטתו בבית החולים ולעבוד למחייתו. לכן וויתר גם הוא על כל ניסיון להתעקש להתגייס.
1994.
אבא כבר לא יבטיח.
ליאור מתאבל.
לא על המוות, אלא על הגעגוע אל טירוף הפעילות העמוסה של השנתיים האחרונות. "מוות זה חלק מהחיים", אמר הוא וקיבל את הפרידה הכאובה, לאחר שהיה עד לסבלו הנורא של אביו, שהלך ודעך ונגמר בין ידיו הנעריות של ליאור. לאחר ה"שבעה", בה שהתה במחיצתו חברתו, חזר הוא אל מסלול ההישרדות. אל קרב הקיום שלו.
קו משולש חדש עבר ליאור בתקופה זו של חייו. חולון-תל-אביב-הרצליה. אחרי המוות הזה של אביו, בתחילה, שכר דירה בחולון, אך מהר מאוד נטש את עברו הגיאוגרפי ויצא לחפש מקום עם עתיד משמעותי. הוא אסף את כל חסכונותיו ועזב, אך לא נטש את זיכרונות עברו והבטיח לעצמו להיבנות מהם. עם שיפור הכנסותיו עבר להתגורר בלה גוארדיה, בואך תל- אביב ועם הזמן, הוא הוכיח את האמרה בעלת החזון ואמר לעצמו, 'אם ארצה, לא תהיה זו אגדה', למרות שבהֶגֵּד ההוא, של האיש המזוקן, איבד ליאור עניין מזמן, אך שכר את דירתו השלישית בהרצליה.
1995.
אין עונה מוגדרת.
כל העונות נתערבבו אצל ליאור זו בזו ולא חדל הוא לעשות גם בחורף, את שאהב בקיץ. אפילו בסתיו הוא קטף פריחות של הצלחה בכל עיסוקיו. אביביו בגרו ושנותיו הצמיחו לו תקופות מפצות בעבור אותה ילדות שנקרעה ממנו. הוא לא בחל בשום עבודה וניתב את כישרונו המולד ואת לימודי הרחוב שרכש לעשייה ראויה.
חורף.
סוף נובמבר 2009.
שלושים וארבע שנים.
איש מחשבים מוערך בשוק. בעליו של עסק פרסומי. בעל קו של מכונות ממתקים. מנצל את חופשותיו באתרי סקי בעולם ובצלילות בים. חכם וחריף. בעל רגישות עצומה לזולת ויהפוך עולמות לעזור לחבריו. זוכר את עברו, אך לא נשען עליו ובוודאי לא מתרפק על מונחים של מסכנות ורחמים עצמיים. חי את היום, כאילו לא היה אתמול, אך חושב על המחר מבלי לשכוח את היום.
