אי-דיליה

אי-דיליה

השעונים מכוונים עצמם על פי השעה בה היא מתעוררת.

 פסלו של האיש היורה בחץ וקשת לבוש בטל. שמש נוקשת בחלון. ערפילי מחשבה מכסים הכל בשמיכה עבה.

על השידה מקטרת ומשקפיים מקופלים. נעל עקב לצד חולצת פלנל. שעון כסף ליד  בושם בקערית חרסינה.

 ידו כרוכה סביב גופה.

-מממ

- כבר בוקר.

-מממ?

-השמש זורחת.

-שתזרח. היא עושה את זה כל יום.

-כדאי שאקום.

-למה? עוד מוקדם. המיטה חמה יותר מהרחוב שאתה עומד לצאת אליו. תישאר כאן.

-הצעתך מפתה, מפתה מאוד. (נשיקה)

-אתה רואה? לי יש יותר מה להציע.

-ובכל זאת...

-חכה קצת. רק עוד קצת. אני אכין לך קפה עם שמנת.

-זה בסוף עוד יהרוג אותנו, יקירתי.

-שום דבר לא יוכל לנו. (נשיקה) הפנים שלך קרות. תיצמד אליי חזרה.

-באמת, אני חייב לקום.

-אולי תישאר בכל זאת? רק תחלוק איתי כוס קפה חם של אשה נוגה.

-כבר מאוחר.  אני חייב לעבור בבית. היא עלולה לחשוד.

-מה סיפרת לה  הפעם?

-שיש לי ערימה של ניירת שמחכה לי בארכיון העיריה.

-אתה תמיד משתמש באותו תירוץ?

-באמת יש לי ערימה של ניירת. אני פשוט לא מתפנה אף פעם לטפל בה.

-ודאי, אתה שוהה כל הזמן בחברתה של גברת קוטיס. (צביטה)

-אאוץ'!

-תראה אלו מותניים גידלת. העוגות שלי פועלות את פעולתן, כנראה. תיכף תתרחב כמו אשה הרה.

-את מפטמת אותי כמו חזיר טרם שחיטה.

-ודאי, אין עוד מי שיאכל את האוכל שלי. אתה הלקוח האחרון שלי.

-את שטנית ביותר.

-לא לחינם נקראת העוגה הזו עוגת השטן, יקירי.

-טוב...

-שים את הזרוע שלך חזרה. השמיכה לא יעילה כמוך.

-לא, באמת. אני צריך ללכת. אפילו הסגן שלי מתחיל להקשות קושיות.

-הוא רחרחן קטן עם עיניים גדולות. הוא לא ישתנה. תן לו את הפנים הקשוחות ורבות המבע שלך, והוא יידום תחתיו.

-זה לא כזה פשוט. (קפיצי מיטה חורקים)

-אני בטוחה שיכולת, לו רצית.

-אל תשחירי את פניו. הוא בסך הכל עושה את עבודתו.

-וזה כל מה שהוא עושה. הוא שוכח שיש גם בני אדם מתחת לחליפות השרד.

-איפה החולצה שלי?

-שרפתי אותה.

-לא, ברצינות.

-זו האמת לאמיתה. עכשיו גורלך להישאר בביתי עד יומך האחרון, הא הא הא.

-אה, הנה היא. אני אצטרך לגהץ את העניבה. מה הכתם הזה?

-אני אשפשף אותו בלשוני.

-אוף, החיידקים!

-כל החיידקים ימוגו מלפני אהבתי.

-את כזו חולמנית.

-ברור. אחרת לא יכולתי לשרוד בעיירה הזו.

-את מסתדרת יפה מאוד. כמה זמן עבר מאז... כבר שנתיים?

-בחודש הבא זה יהיה שנתיים בדיוק.

-עבר הרבה זמן.

-כן. אני  תופסת שזה באמת קרה רק כשאני רואה את השערות הלבנות שמציצות מתחת לכל השחור הזה כשאני מול המראה. ואז אני באמת מזדעזעת.

-די לך, אל תיכנסי לזה שוב.

-אני עוד חולמת עליו לפעמים, אתה יודע. כשאני ישנה לבד ואינך כאן לגרש ממני סיוטים. אני תמיד רואה אותו בא אלי למרפסת, פניו מכוסות בברדס כמו אורח מסתורי. הוא לבוש שריון אבירים מעל תכריכי מתים. והגרוע מכל, שאינני רואה כבר את פניו. אינני זוכרת אותם. איך יכול אדם להימחק בצורה שכזו?

-הסי, הסי.  זה כבר עבר ונגמר.

-כל עוד לא ימצאו אותו, הוא ימשיך לחיות. ולו בזכרוני.

-בלי מסעות בלתי נחוצים. עוד מוקדם מדי.

-אתה באת אלי להודיע לי את זה, זוכר? על שדה הקטל האבוד, על החיילים המשליכים מגיניהם, החצוצרה שהשתגעה, הקצינים שהפכו עורף ונסו במכנסיים מלאים בשתן. והוא, הוא נעלם תחת מטר של חרבות. תל שלם של גופות נערם שם, פרט לאלה שהאלים לקחו את גשמיותם לשדות רחוקים. הוא זכה בפרס התהילה והאלמוות, ואני -  במה? בגבר שמופיע בשעת לילה מאוחרת על סף דלתי, רעול פנים וחשאי כנער מתבגר.

-אל תהיי כזו צינית.

-למה לא? גבורה היא בינכה דבר טיפשי. להניף נשק מכלה על אחיך, רק מפני שהם חיים בצד בו הבקר שמן יותר. ומה היה שכרנו? חוזה שלום עקר ופחות פיות להאכיל. הדבר היחיד אותו אנחנו מפרנסים הוא בתי הקברות שלנו.

-זה היה בלתי נמנע.

-כך תמיד אומרים. אל תנסה להצדיק את מנהיגינו האהובים.

-או, הנה החגורה. היא התכווצה מעט, לא כן?

-כל מה שיש לי ממנו זו... זו... מגילת זיכרון! ועיטור אצולה רברבני בתור פסל! כאילו זה מפצה אותי במשהו על החסר. מוטב שהיה משתמש בחרב שבין רגליו תחת זו שבנדנו. כך לפחות היה  לי... ילד...

-ששש

-ומה? גם בפניך אסור לי לבכות? אני צריכה להעמיד פני גאה שניתנה לי הזכות להינשא לגיבור?

-המים עברו מתחת לגשר.

-ולקחו אותי איתם. האשה שמולך טובעת, ויש לה מגילת זיכרון בתור גלגל הצלה.

-את תתגברי על זה. אינך מתייסרת בגפך. ישנה גם גלינדה מרחוב השושנה, דוריס בת אחותה ועוד רבות אחרות. לדמעות עיניים רבות.

-מה ברצונך שנעשה? נלבש שחורים ונקונן יחדיו על אובדן יקירינו?

-קשה להתאבל לחוד יותר מאשר יחדיו.

-למה אתה נשמע כאילו מילותיך עטופות בכפור? אתה מדבר ככרוז המקריא רשימת חללים.

-זה הפוליטיקאי שבי, כנראה.

-כן, פוליטיקה. אשתך השניה, או השלישית, אם אתה סופר גם אותי.

-יותר דיבוק מאשר אשה.

-ומהי אשה אם לא דיבוק?

-...

-אני רואה שנגמרו לך המילים.

-קשה להתווכח איתך.

-פיתחתי שריון. נסה לחיות פעם תחת עורה של אלמנה בלי גופה לבכות עליה.

-אני-

-לא, עזוב. אתה יודע על מה חלמתי אתמול בלילה?

-הררי עוגות, מן הסתם.

-לא, זה היה בשבוע שעבר. חלמתי שאני ואתה נמצאים בסירה קטנה וסביבנו רק ים כחול. שנינו ניצולים מספינה שטבעה. הרוח הודפת אותנו לעבר חוף לבן ונקי. אנחנו עולים לחוף. הכל שקט, המולת המלחמה אינה מציגה בו את כף רגלה. ואין שם אנשים שמתחבאים תחת שמיכות ומאחורי שריונות-

-תשמעי, אני-

-חכה. זה עוד ממשיך. אני לובשת שמלת כלולות עשויה עלים, ואתה -  חליפת חתן מפשתן זהוב, ואז-

-אני יודע לאן את חותרת.

-אני לא רומזת לשום דבר. זה רק חלום תמים של אשה תמימה.

-את יודעת שזה לא יקרה. כבר דיברנו על זה.

-החלפת נושא נחשבת אצלך כדיבור?

-את יודעת שאני לא יכול לעזוב אותה. היא אשה טובה, למרות הכל. ויש לנו לא מעט ילדים, שניים מהם קרובים כבר לבגרות...

- כולך נוטף מוסר. נוטף עד כדי כך שאתה רץ פעמיים בשבוע אל זרועותיי.

-אל תשיבי לי בעוקצנות. את היא הנזקקת, לא אני.

- (נשימה עמוקה)  לא אמרת את זה. 

-באתי כי היית זקוקה לכתף לבכות עליה. מה שקרה אחר כך פשוט התגלגל מאליו, ולא היתה לי שליטה על זה-

-אני אשמה בתאוותיך? הרגליים, הפה, השדיים, התחת שלי? כולם מרכינים ראש בבושה? מה שאתה מקבל ממני ודאי אינך מקבל בביתך, אחרת לא היית בא לכאן.

-די עם זה. אני לא עשוי כולי מתאוות בשרים, כפי שאתן הנשים נוטות לחשוב. רציתי לעזור לך. גם לך יש חלק בזה.

-שמע את עצמך. כאילו אני שותפה לקנוניה.

-לא? ההתחבאויות, הפתקים, המילים הסודיות? האין זו קנוניה?

-העולם כופה עלינו את דרכיו.

-קל לך לומר. אני אינני סתם נווד שאין איש נותן עליו את הדעת. אני מתכוון להיבחר שנית לעירייה בשנה הבאה, ואסור ש-

(דפיקה בדלת)

-ששש! מי זה בשעה כזו?

-כבר לא שחר. כמעט אמצע הבוקר, לפי מסלולה של השמש.

-מהר, תתכופף מאחורי המיטה. ואל תוציא הגה, בשם שמיים. אני לא יכולה לצאת בכותונת הזאת! איפה החצאית שלי?

-מניין לי לדעת?

-מצאתי. תן לי את המסרק.

(דפיקה נוספת)

-רגע, אני כבר באה! טוב. עכשיו אני נראית יותר אנושית. השיער שלי פרוע מדי?

-לכי כבר!

(דלת נפתחת)

-מה רצונך, נער?

-הגיע דואר בשבילך, גברת קוטיס.

-תן לי אותו.

-בבקשה, גברת קוטיס.

-תודה.

-הערתי אותך משינה, גברת קוטיס?

-מה זה עניינך? יש לך הרבה מכתבים לחלק היום.

-תשלום קודם, גברתי.

-אין לי מזומן כרגע. המדינה אינה דואגת כהלכה לנשים חסרות בעלים. הרי לך פרוסת עוגה בשכר טרחתך.

-ואו!

-קדימה, תסתלק.

(שריקה מתרחקת. דלת נטרקת)

-הוא הלך?

-כן.

-מה הקול הכבד הזה? מה קרה?

-הידיים שלי רועדות. שלא לדבר על הרגליים. אני מרגישה כאילו אני עומדת על שני עמודי שיש.

-זה המכתב?

-זה מראשות המחוז.

-פתחי אותו כבר.

-זו ודאי אכזבה נוספת. חודשים אני משרכת רגליים על דלתותיהם.

(נשימה עמוקה)

-"גברת קוטיס היקרה. צר לנו להודיעך-"

(שתיקה)

-"צר לנו להודיעך שלא נוכל לאשר את בקשת הגירושין שהגשת..."

(בליעת רוק)

 -"...כיוון שטרם הוכח כי המנוח סולון לבית קוטיס איננו בין החיים –" נבלות! כולם נבלות! חיים על צערם של אחרים!

-הירגעי, הירגעי. אנשים עוד עלולים לשמוע אותך.

-"טרם הוכח כי הוא איננו בין החיים!" כן, הממזר בר המזל משוטט בשדות האלים, אוכל ארוחות שחיתות מעל מגינים מרוחים בדם קרוש! איזו סיבה יש לו לחזור הביתה?

-את מכירה אותם. דרושות סבלנות ועקשנות כדי לחדור את כובד הסלע ממנו הם עשויים-

-אוה, חדל להצדיק אותם! אני נמקה בחוסר ידיעה בזמן שלשון החוק היבשה מטילה עלי המתנה כפויה!  כבר שנתיים שהוא איננו, ואני נושאת את נבלתו על גבי! האם עלי להדליק נר אחר נר בכל לילה ולהציב מבטי על השביל המוביל לביתי? זה מה שהם רוצים? לרמוס אותי לחלוטין כדי שיוכלו להתפאר בחוצות העיר, שנשותינו אמיצות וחזקות גם כשבעליהן נבלעים בחשכת הקרבות?

-הנמיכי את קולך.

-מותר לי להישבר. סנטר זקור בגאווה מכאיב לעורף.

-את צריכה פשוט להבין-

-לא, אינני רוצה להבין,  או להשלים, או כל דבר אחר. אני רוצה שיניחו לי את המעט שמגיע לי. שישחררו אותי מעולם של מתים המסרבים להתפגר סוף כל סוף.

-תנשמי. את חיוורת כמו גוויה.

-השמש חסרת תועלת הבוקר. אבל הכעס מחמם אותי.

-תראי, אני באמת חייב לזוז.

-אז תלך.

-באמת שצר לי.

-אל תדאג. בפעם הבאה שתבוא, הכל יחזור על עצמו. אני אהיה מטורפת מתשוקה לעת לילה ומשוגעת מחימה לעת בוקר.

-אז אני הולך.

-לך כבר. ויישר את התסרוקת. הקרחת שלך גלויה גם לעיוור.

-לפני שאני... תראי, רציתי לומר לך משהו. אולי זה לא הזמן המתאים-

-דבר.

-אני חושב שמוטב של... שלא ניפגש לזמן מה.

-מה פירוש...?

-אההמ... את יודעת שהבחירות קרובות מתמיד. הרוחות מתלהטות וכל עסקן מחפש פגמים וקופות שרצים אצל כל מועמד. בתקופה הזאת, כדאי לשמור עיניים בגב. ואם יגלו מה אני עושה ולהיכן אני נעלם בלילות...

-אה. בטח. אני מבינה.

-תודה לך. ידעתי שתביני. את אשה חכמה, שנינו כאלה, לא כך?

-רק אל תתפלא אם תמצא אותי מגרדת את עורי מעלי יום אחד. או תולשת את בגדיי וקופצת לאגם מבלי מחשבה. מפני שפוליטיקה מביסה אותי בלא מאמץ.

-שנינו אנשים מבוגרים. אל תתנהגי כנערה חולת אהבה.

-אל תעשה לי את זה. העירייה הארורה שלך תמיד תהיה פה. היא לא זקוקה ליד מנחמת ולשפתיים חמות.

-אין לי ברירה. עלי להבטיח את עתידם של ילדיי. רק משרה ראויה יכולה למלא את כיסי די הצורך.

-אתה כזה רומנטיקן חסר תועלת, אדוני. טונות של דיו יכלו להישפך עליך בתיאור אצילותך הבלתי נדלית. יכולת לפרנס צבא של משוררים.

-את עוד תשלימי עם זה. זהו צו הגורל, וכולנו עבדיו.

-הגיגים סטואיים שכאלה שמעתי למכביר. איפה חוכמתך כשקר לך בלילה?

-אני באמת-באמת חייב ללכת.

-הדלת פתוחה. באמת-באמת פתוחה. אני לא אלפות אותך במלקחיים.

-טוב. אני מוכן. והיי, אל תשכחי להצביע עבורי.

(דלת נפתחת)

-תישאר לקפה. אנא ממך. אל תכריח אותי להתחנן לפניך. תן לי את מחצית, שליש, רבע מהבוקר הזה. פיסה חסרת דאגות וטרדות מזמנך. רק קפה ושתיקה עגמומית, כמו כל זוג נשוי.

-מצטער. אני לא יכול. השעון רץ כמו נמר בעקבי איילה.

-דקה. חצי דקה. אני אעמיד קומקום. לעזאזל השמנת-

-להתראות, הגברת קוטיס.

(דלת נסגרת חרש)

נשימות מאומצות. בכי חנוק. פסלו של האיש היורה בחץ וקשת אטום וקפוא. השמש מאירה הכל ללא משוא פנים. שמיכת הערפל נשמטת מעל העיירה.

השעונים מכוונים עצמם על פי השעה שבה היא מתעוררת.