לפני יומיים קראתי ספר "אתה יכול לקבל הכל." אני אהבתי אותו מאוד והחלטתי ליישם את הרעיונות שמופיעים בו בחיים שלי.
כצעד הראשון, לפי הספר, אני חייב לזרוק את כל הדברים הישנים בכדי שיהיה מקום לדברים חדשים, יותר טובים ובשפע. זה נשמע כל כך הגיוני, הרי באמת צריך מקום לכל דבר חדש. אפילו מחשבות ישנות נדחפות החוצה על ידי מחשבות חדשות. וכך זה עם כל דבר אחר, גשמי או רוחני.
הסופרת סיפרה על כך שהיא חילקה את כל המלתחה שלה לנזקקים ושבועיים אחר כן היא קיבלה צ'ק שהיא הפסיקה לקוות לראותו אי-פעם. מיד אחרי זה היא קנתה בגדים חדשים ועוד נשאר לה קצת כסף.
וזה מה שעשיתי.
היות והסופרת היתה אישה, הוצאתי את כל הנעליים של אישתי —יכלתי לעשות זאת, היות והיא לא הייתה בבית כי שלחתי אותה לאחותה לנוח במשך שבוע, ולכן לא היה אף אחד שיכל להפריע לי.
טוב, לא את כל זוגות הנעליים למען האמת — לא יכלתי לאלץ את עצמי להשאיר אותה בלי אף זוג נעליים בכלל, (מעבר לאותם שתיים-עשרה הזוגות שהיא לקחה איתה.)
ובכן, גררתי את הכל מחוץ לבית, מצאתי סמי טריילר שנהגו היה מוכן לקחת את הנעלים למקום אחר, והתחלתי להעמיס.
כעבור שעתיים שפכנו את הכל באמצע אחד הרחובות בשכונה מרוחקת במיוחד של העיר.
כשהתחלנו לנסוע משם, אני ראיתי נשים יוצאות מבתים, מתקרבות לערימת נעליים ומסתכלות עליה בחוסר אמון.
ואז הכל התפוצץ — נשים התקרבו עוד יותר והתחילו להלחם על הנעליים. ראיתי הבזקי אור המשתקף מציפורני הנשים שחיפשו עיניים של נשים אחרות, ראיתי שפתיים אדומות שמקבלות צורת עיגול מושלם החושף את כל השיניים שמוכנות להינעץ בידיים של נשים אחרות שמעיזות לגעת בנעליים. הבטתי עליהן וכאילו ראיתי ענן ארבה הנלחם על הגרגרים האחרונים של התבואה בשדה.
לפני שעברנו את פינת הרחוב, הסתכלתי במראה וראיתי אחת הנשים מתעופפת מעל ערמת הנשים, ושערות תלושות בצבעים שונים מרחפות כענן מעל האמזונות הלוחמות.
שלושה רחובות הלאה אני עדיין שמעתי רעש של וויכוחיהן וקללותיהן. כמה דקות יותר מאוחר ראינו שורת מכוניות משטרה נוסעות בכיוון ממנו באנו.
כל הדרך בחזרה נסענו בשתיקה.
כשהגענו, ביקשתי מהנהג לחכות לי ונכנסתי הביתה. המשכתי לקרא ספר עם התיאוריה על קבלת החדש.
הסופרת סיפרה על איך שהיא החליטה שרוצה רהיטים חדשים. היא לקחה כל מה שהיה לה בבית וחילקה לעניים. בדרכה חזרה הביתה, מישהו שראה את נדיבותה, התרשם כל כך עד שהציע לה עבודה בשכר גבוה. כעבור שבועיים היא יכלה לקנות את כל הרהיטים החדשים שרצתה.
כשסיימתי להעמיס את הכסא האחרון על המשאית, ביקשתי מהנהג שיקח את הרהיטים למקום אחר מאיפה שהורדנו את הנעליים. לא רציתי שמהומות יתחילו באותו מקום.
אחרי כן נכנסתי הביתה וחיפשתי את הספר — בפעם האחרונה ראיתי אותו על השולחן — נראה שהעמסתי אותם יחד על המשאית.
התיישבתי על הרצפה וחשבתי, "הנה, פיניתי מקום בשביל נעליים ורהיטים חדשים."
פתאום הרגשתי שמגרד לי מעל לאוזני הימנית. בדקתי שם עם ידי השמאלית אך לא מצאתי כלום. אז הושטתי את ידי הימנית ומיששתי איתה את המקום, אבל גם הפעם לא מצאתי כלום. ואז הבנתי שיכול להיות שהגירוד נובע מאיזו מחשבה שמנסה לחדור לראשי.
חיכיתי בסבלנות את כל אותו הזמן שהמחשבה קדחה חריר בתוך גולגולתי העבה, אבל לאחר כארבע דקות שלא קרה כלום, הלכתי למטבח. הרגשתי חמימות מסוימת במקום שהמחשבה מנסה לחדור ולכן שפכתי קצת מים עליו ומייד הבנתי מה זה היה — אישתי, גם היא לא נמצאת כאן.
אם כך, יש לי מקום לאישה חדשה.
רוקנתי את ראשי מכל מחשבה אחרת ונשכבתי על הרצפה.
האם הדברים החדשים יגיעו באותו הסדר בו הישנים הלכו? אם כן, בקרוב תהיה לי אישה חדשה — לא שהנוכחית רעה או ישנה, אבל למה לא לבדוק אפשרויות אחרות.
או אולי החדש יגיע בסדר אחר? ואז מה, יהיו לי מחשבות חדשות? (אני מקווה שהפעם יהיה להן מספיק מקום ולא יהיו לי כאבי ראש.)
אני שכבתי על הרצפה, מסתכל על הדלת, תוהה איזה "חדש" יכנס דרכה ראשון.
