זה כל כך לא הוגן.
אשתי עם הילדים נסעו לחופשה לאילת. אבל אני חייב להישאר בבית עוד יומיים כי יש לי כמה פגישות חשובות. באמת שאין צדק בחיים — אני נמצא כאן, והמשפחה שלי שם! מחשבות מטרידות של אכזבה מתחילות למלא את ראשי, אבל אני לא נכנע ומנער נמרצות את הראש. המחשבות הלא-נעימות קופצות החוצה ועפות כמו טיפות מים בכל הכיוונים.
עיניי נעצרות על תמונת המשפחה על השידה.
'ילדים, בטח, שוחים בים. ואילנה מפקחת עליהם. היא יושבת על הבר, שותה בירה, ומשגיחה עליהם.
או אולי היא בחדר שלה צופה בטלוויזיה. לא, לא יכול להיות — היא אף פעם לא צופה בשעה זו. אז מה היא עושה בחדר? בלי ילדים! מי נמצא איתה? '
אני רץ להתקשר אליה. הטלפון תפוס.
' אוהו! היא השאירה קו פתוח כדי שאף אחד לא יוכל להתקשר אליה ולא יפריע לה. לא אף אחד, אני! '
אני מתחיל לחשוב איזה עורך דין לענייני גירושין טוב יותר ובינתיים סוגר את הטלפון.
באותו רגע אני שומע צלצול. זו היא!
' היא? אבל היא השאירה את הטלפון פתוח ליד המיטה כי היא נמצאת שם עם מישהו! '
"יקירי! הילדים רוצים להגיד לך משהו." ' מה? היא לא בחדר? '
"ילדים, הנה אבא."
"אבא, אתה יכול להקליט כמה תוכניות טלוויזיה בשבילי?"
"מיכאל תגיד, אין לך טלוויזיה שם?"
"ברור שיש, אבל אין לי זמן לזה. ואבא, דינה רוצה לדבר איתך."
"אבא'לה, אני רוצה את הג'ינס שאמה'לה שמה בסל הכביסה. תהיה מותק וקח אותם החוצה, תגהץ ותביא איתך כשתבוא. תודה, נשיקות."
תשובתי נכנסת לתוך הטלפון, עוברת דרך הקווים עד למרכזת הטלפונים בכדי להיות מועברת משם אל בתי, אבל נחנקת כשפוגשת צפצופים שיצאו מצידו השני של הקו.
~*~
' נו, נו. מתברר שאילנה לא היתה עם מישהו לבד בחדר. אולי היא ידעה שאני אמור להתקשר ולכן... '
אבל המוח שלי כבר עסוק במציאת הג'ינס של הבת שלי.
' היא אמרה שאמא שמה אותם בסל הכביסה. אבל מתי אימי היתה כאן? זה היה לפני זמן רב מאוד.
אה! היא התכוונה לאמא שלה. טוב, אז איפה הסל הזה יכול להיות? '
אני בודק בכל מקום אפשרי.
בסלון, אני מסתכל על השולחן, אחרי מחשבה קצרצרה, בודק גם מתחת, אחר כך מנסה מעל הפסנתר, מאחורי הטלוויזיה. ליתר ביטחון, אני בודק בתוך הנברשת.
הולך לחדר השינה ושם אני מציץ מתחת למיטה. מלבד גרביי המלוכלכות, עיתון ישן 'כיצד לשמור על בית נקי ', משקפיים שחשבתי שאבדתי, עקב שבורה מנעל של אילנה, עיפרון אכול למחצה, שלוש חתיכות של נייר מלוכלך, חלק כריך גבינה ועכבר מחשב, מלבד כל אלו אני לא מוצא ממש כלום. אני רק מושך כתפיים, הייתי מופתע לו הייתי מגלה את סל הכביסה החמקמק כאן. זה חדר שינה, אחרי הכל, לא חדר כביסה.
בזמן שאני חושב על המקומות הנוספים בהם אני צריך לחפש, אני דוחף הכל בחזרה מתחת למיטה ויוצא מהחדר.
' איפה זה יכול להיות? אילנה לא לקחה את הסל איתה, נכון? '
ואז אני יוצא למרפסת לעשן, ושם אני רואה מכונת כביסה.
' האם זה שלנו? ' אני מתחיל לנתח את כל העובדות ומסיק כי זה באמת מכונת הכביסה שלנו. אם כך, סל כביסה אמור להיות בקרבת המקום. זה אך הגיוני, לא?
אני מסתכל מסביב אבל לא רואה שום סל הדומה לסל קניות. יש רק איזה צילינדר מפלסטיק בגובה כמעט עד למותניים שלי. זה לא יכול להיות סל.
ובכן, נראה כי הפעם המסקנה שלי שגויה, זה באמת סל כביסה מלא בבגדים, ואני מוציא הכל מתוכו.
ועכשיו אני מסתכל על חמישה זוגות ג'ינס שהיו בסל. כולם כמעט באותו גודל. זה לא משנה, כי בין כה אין לי מושג מה מידתה של הבת שלי. לכן, אני מחליט לגהץ את כל חמשת הזוגות, הרי בטוח זה לא כל כך קשה.
~*~
אני לוקח אותם והולך למצא מגהץ. אני זוכר במעורפל איך הוא צריך להיראות, הזיכרונות הולכים אחורה לתקופה שלמדתי באוניברסיטה, כאשר החברה שלי היתה מגהצת את הבגדים שלי.
אני מוצא את המגהץ בחדר העבודה, אבל הוא לגמרי לא דומה לזה מהזיכרונות שלי. המגהץ שמצאתי קטן ודק, עם חלקים רבים מפלסטיק. בנוסף, המגהץ שאני זוכר היה הרבה יותר כבד.
אני בוחן את המגהץ שבידי. בתור מהנדס מכונות, לוקח לי לא יותר מחמש דקות כדי להבין איך לחבר את המכשיר אל החשמל. וגם כן, הייתי עושה זאת יותר מהר לו הייתי יודע באיזה צד של שקע נמצא "פלוס", ובאיזה "מינוס". אבל היות ולא ידעתי, אני סגרתי את העיניים והכנסתי את התקע פנימה. הכל היה בסדר. שום דבר לא נשרף בבית. ואור לא כבה - כנראה שהכנתי תקע בכיוון הנכון.
אם כך, כרגע אוכל להתחיל לגהץ.
~*~
אני רואה קרש גיהוץ מושען ליד הקיר. אני מנסה לפתוח אותו, אבל הוא מחליק החוצה דרך החלון הפתוח. שלוש שניות אחר כך, אני שומע יללות כאב...
לאחר ששילמתי לשכנה שלי עבור ווטרינר למיצי שלה, אני חוזר הביתה עם הקרש. אני סוגר את החלון ומנסה להציב את הקרש מחדש. הוא לא מוכן לעמוד בשקט. במקום זאת, הוא מתנועע מצד אל צד, כאילו מלח שיכור שהחליט לרקוד בעת סערה קשה.
אני הולך למטבח ומוצא חוט קשירה. בעזרתו, אני מחבר את קרש הגיהוץ אל המחשב.
כעת הכל מוכן לכיבוש פסגות הלא נודעות של אמנות הגיהוץ.
אני שם את הזוג הראשון של הג'ינס על הקרש ומתחיל להניע את המגהץ קדימה ואחורה. שום דבר לא קורה. אני לוחץ חזק למטה, אבל עדיין, קמטים מכוערים חורצים את הג'ינס בכל הכיוונים. כמוצא האחרון, אני מתיישב על המגהץ ומרגיש שהוא נוחת.
יחד עם קרש הגיהוץ.
יחד עם המחשב.
יחד עם שולחן שעליו המחשב היה.
אני כל כך מעוצבן עד שאני לוקח את המגהץ ומניף יד בכדי לזרקו דרך החלון. למזלי, ברגע האחרון אני נזכר שהחלון סגור.
ובאותו רגע אני מרגיש שהמגהץ קר.
' הממם. הייתי צריך לסובב את הכפתור הזה שמאלה. למה הם לא יכלו לכתוב את זה על המגהץ?
אופס! הם כתבו, בעצם, אבל מה, הם באמת ציפו שאבוא לגהץ עם המשקפיים? הם לא יכלו לכתוב באותיות גדולות? '
אני מסתכל על הבגדים על הרצפה, אבל במקום ערימת הג'ינס, אני רואה את עצמי מגהץ שעות אחרי שעות. אני מחליט ללכת לניקוי יבש. שהמומחים יעשו את העבודה.
ועכשיו, סוף-סוף, אני מחייך — עשיתי על מה שביקשו ממני ואוכל לנוח.
