בוקר יום ראשון.

יום ראשון בבוקר. הקוקייה יוצאת מהשעון על הקיר ומביטה בי בהיסוס.
אני לא רואה את זה. לכן הציפור עושה את ה'קוקו' המפורסם שלה פעם אחת. פונה ימינה ושמאלה, מחפשת איזה סנדל או כרית העפים כלפיה, אך אחרי שהיא רואה שאין שום סכנה מתקרבת והשטח פנוי, היא מתרגעת ומבצעת את תרועתה עוד שלוש פעמים. אז היא נכנסת לתוך השעון לבדוק מה השעה, וחוזרת כדי לבצע עוד שלוש קריאות הקרב שלה.
אני שומע את הציפור ומנסה להיזכר איפה שמתי את נעלי הבית שלי. ואז אני נזכר שהשלכתי אותן על קוקיה עוד ביום הראשון הקודם, אז הציפור צללה והן עפו דרך החלון. ואז אני גם נזכר במיכאל — השכן מלמטה — צועק מופתע כאשר שתי נעלי בית נוחתות על ראשו אחד אחרי שניה בזמן שהוא יצא למרפסת לעשן את הסיגריה השלוש-עשרה שלו.
האם יש לי עוד משהו לזרוק על הציפור היהירה הזאת? אני לא חושב על זה יותר מדי. (חשיבה בשעה כזאת? השתגעתם?) אני תוחב את הכר מתחת לאוזני ויורד לתוך הצינוק הנשייה של לפני הבוקר.

אבל האוזן השניה מרגישה משהו נוגע בה. אני מנסה להבין מה זה יכול להיות, אבל ה'קוקו' הפתאומי לתוך אוזני עושה את ההבנה למה בכך.
השאלה היחידה היא, איך הציפור עפה הרחק מהשעון.
אני פותח את עיני השמאלית —הימנית עדיין תקועה בחלום. העין מנסה לקפוץ החוצה מתוך ערובת העין : הקוקיה טסה בחדר מהכיסא לשולחן, על תמונה של סלבדור דאלי, ואז על ציור של  קורנליס אֵשר, ולאחר מכן על השעון. כאשר העין מתרגלת לאור הבוקר, אני כבר לא רואה את הציפור, כי היא מתחבאת בתוך השעון.
"היי, גברת קוקיה. את שומעת אותי? מה יש לי כאן?"
ראש מזנק מתוך החור של השעון ומסתכל לכיוון שלי.
"גברת קוקיה. את רוצה לקבל את זה? קדימה. בואי אלי ואני אתן לך את זה."
הראש פונה שמאלה. פונה ימינה. המקור נפתח ונסגר. כנפיים נפרשות לצדדים והציפור קווווווופצת למיטה שלי.
"אה. הנה את. הציפור הארורה! עכשיו אני אפרוט את כל הנוצות שלך, נוצה אחרי נוצה. תרגישי את מה שאני מרגיש כאשר את צועקת לי לתוך האוזן. הציפור המקוללת!"
ואני מתחיל לנער אותה. יותר ויותר, עד שהמיטה רועדת כולה.

"מה? מה את רוצה? למה את מעירה אותי כל כך מוקדם?"
"מוקדם? ביקשת ממני להעיר אותך בשעה שבע. עכשיו כבר עשר דקות אחרי זה. נמאס לי להעיר אותך. בפעם הבאה תשתמש בשעון מעורר! ועכשיו תפתח את העיניים וקום. אתה תאחר."
"אאחר? למה?"
"אמרת שאתה רוצה לרכוב על אופניים לפני העבודה."
"אני אמרתי את זה?
"כן."
"ואת האמנת לי? ... האם את בטוחה כי היום הוא יום ראשון? ... את יודעת, אולי טעית. ואולי, בעצם, אני חולם עלייך? כן. זהו זה. אני חולם עלייך."

הנשיקה היתה הפתעה. עדינה מאוד, רטובה, ומשרה חום — ההפתעה אסכים לקבל כל בוקר.
"לא שאני לא אוהב את זה, אבל למה נישקת אותי עכשיו?"
"שנים מאז שאמרת לי שאתה חולם עליי."
"כן. נכון. אז אולי נשלח את הילדים ונעשה ... את יודעת ..."
"אבל אתה צריך ללכת לעבודה."
"האם העבודה תברח אם היא לא תראה אותי היום?"
"הממם ..."
"בדיוק. בואי לכאן!"