~ 2 ~
האופניים הגיעו - חודשיים מאוחר יותר מהמובטח, אבל הגיעו. ובכן, בחנות אמרו לי שהמשלוח יגיע בסופו של דבר. והם צדקו — זה באמת קרה. בסופו של דבר.
יצאתי לרחוב לקחת את האופניים. הורדתי אותן מהמשאית, נתתי טיפ לנהג והובלתי את האופניים עד לקיר הבניין. השענתי אליו והתחלתי להוריד את העטיפה. והנה הילד החדש שלי, מבריק ונקי. עשיתי סיבוב סביב הבניין, כאשר אני הולך בצידי האופניים. הלכתי עם הצעצוע החדש כמו שמוצאים את הסוסים לטיול בוקר סביב למגרש. כל עובר אורך לא היה יכול לעבור בלי לשים לב אלינו, כי לכולם אמרתי בגאוה, "אופניים חדשות לגמרי. שלי." כשהשלמתי סיבוב, הרהרתי האם לא כדאי לעסות עוד אחד, והבנתי שאין טעם, כי סביב הבית לא היו הרבה אנשים. לכן עשיתי סיבוב סביב השכונה.
אבל בסופו של הדבר התעייפתי ללכת עם האופניים שהתנהגו בצורה סוררת למדי וניסו לשנות כיוון כל הזמן ולקפוץ על האנשים — זו גם היתה הסיבה שהולכי רגל היו עוקפים אותי מרחוק.
חזרתי לכניסה לביתי ונכנסתי.
לעלות במעלית? לא, לא נכנס. אולי האופניים ייכנסו אבל רק בלעדיי. אין מקום לשנינו.
החלטתי לא לחשוב בדרך של "או אופניים או אני", ולכן שמתי אותן על הכתף והתחלתי לטפס במדרגות. אין שום בעיה. למה אנשים מתלוננים שקשה להעלות אופניים בתוך בתים רבי קומות?
כעבור רגע הבנתי למה, כאשר הייתי צריך לפנות 180 מעלות.
בתוך גרם מדרגות צר.
עם האופניים.
התחלתי לחשוב על דיאטה בהולה. אבל לא, עכשיו זה כבר מאוחר — בגלל חוסר מקום, ידית של האופניים התפלחה אל פעמון מסכן שאפילו לא ממש בלט מהקיר ולחצה עליו בחוזקה. ביקשתי מהשכן סליחה על הצלצול הלא מכוון, אבל ברגע שהוא ראה את אופניי, הוא האמין לי שזה היה בלתי נמנע.
הצלחתי לעשות רבע סיבוב, אבל נגמר מקום להמשך.
השארתי את האופניים תקועות באוויר, התיישבתי על המדרגה והתחלתי ללמוד את הבעיה. אם אעביר את החלק הזה אחורה ואת ההוא הצידה, יכול להיות שאצליח.
ואכן, צדקתי, עכשיו אני צריך להשלים עוד חצי סיבוב. ניסיתי טקטיקה אחרת והנה הצלחתי בלי ללחוץ על עוד פעמון.
עכשיו, כל מה שנשאר, זה רק עוד תשעה פניות כאלו.
בשביעית הרגשתי שידיי מתחילות להכנע והאופניים רועדות יותר ויותר.
הפניה השמינית היתה האחרונה שיכלתי לעשות כרגע. אז השארתי את האופניים שם למעלה ויצאתי החוצה לקחת קצת אוויר צח דרך פילטר של סיגריה. אחרי שראשי התנקה מהאוויר המחניק של חדר המדרגות, אוויר המלא ריחות מרקים, שניצלים ותפוחי אדמה של השכנים הבשלנים, ואחרי שראשי התמלא בניקוטין נקי לגמרי, הרגשתי רענן וחזרתי לסיים את הפניה האחרונה.
יש! הרגשתי כמנצח. קדתי בהכנעה לעצמי ונכנסתי לפרוזדור דירתי.
כעת עמדה בפניי בעיה חדשה - האם אוכל לבצע פניה מהפרוזדור לחדר מגורים?
הא! הא! עשיתי זאת בקלות. רשמתי לי בראש תזכורת בקשר לתיקון חור קטן בקיר — לא יותר מעשרה סנטימטר שנוצר ממעבר האופניים על יד המטבח — וכעת, בסלון, התחלתי לחשוב - איפה לעזאזל לשים את האופניים?
אפשר להשעין אותן אל השולחן ולכסות את שניהם ביחד עם מפה גדולה, כך שזה יראה כחלק של השולחן. חלק מוזר מאוד של השולחן. ומאוד לא שימושי. לאאא. צריך פתרון אחר.
אולי בחדר שינה? נכנסתי לתוך החדר וראיתי שבין המיטה לשולחן עבודה יכולים להכנס רק או אני או האופניים, בטח שלא שנינו. לכן ויתרתי על הרעיון.
שרותים? מקום היחידי האפשרי נמצא באמבטיה. אז מה, לא אתרחץ היום. אבל ניחוח קל —ממש לא של ורדים — שעלה לאפי מבית השחי הימני, ביקש אותי בעדינות לוותר על הרעיון הזה, אחרת...
על המרפסת ויתרתי מיד כי אין בדירתי מרפסת.
החלטתי לאחסן את האופניים בפרוזדור. נראה שיהיה קשה לעבור לידן. אולי אם הייתי יכול לטפס על האופניים הייתי מגיע אל דלת?
כן זה עבד. אני הייתי על יד דלת הכניסה, האופניים מאחוריי. עכשיו הייתי צריך לחזור.
אבל בכיוון השני התרגיל לא עבד, והרי הייתי חייב להגיע לסלון בסופו של דבר.
לכן, מצאתי פתרון גאוני - דחפתי את האופניים לתוך הסלון, הלכתי מצדן השני, ודחפתי את האופניים בחזרה לתוך הפרוזדור.
חזרתי לסלון, בדרך מאחסן בראשי תזכורות רבות בקשר לסתימת חורים בקירות שהעזו להפריע לאופניים לעבור.
ועכשיו יכלתי לנוח ולחשוב על מחר.
לתכנן את תחילתם של שיעורי הרכיבה שלי.
פתחתי את הטלויזיה על ערוץ הספורט, והתחלתי ללמוד איך ספורטאים רוכבים על האופניים בלי ליפול. זה ריתק אותי כל כך שלא הרגשתי איך אני נרדם ונופל מטה ומטה, עד שנחתתי על כסא האופניים והתחלתי לסובב את הדושות בחזקה.
'קילומטר אחרי קילומטר. עשרה, עשרים ... שבעים... ואני מגיע לישורת האחרונה. הנה סרט הסיום המיוחל. אני מתקרב אליו ומתקרב, אבל פתאום הצמיג האחורי שלי מתפוצץ והאופניים מתחילות לזגזג ואני לוחץ על הדושות יותר ויותר חזק בכדי לחצות את קו הסיום. אבל זה כל כך קשה שבסופו של דבר אני מוותר, יורד מהאופניים, מניף אותן על כתפי השמאלי ורץ...'
לא ידעתי האם אני בחלום או לא, ולכן שקעתי עמוק לתוך הסיפור התהילה שלי, משנה אותו כל הזמן בהתאם לדרישות האגו שלי... 
