קוראים לי אפריקה

מביט בה זזה, מרקדת לצלילים המשוגעים האלה..

דפיקות תופים כמו פעימות הלב המשתוללות שלך...

עור בצבע שוקולד עטוף בד לבן שקוף, שזז איתה בקצב אחיד.

רגליים יחפות ועיניים פראיות, רעמת שיער עפה כמו אש יוקדת ברוח חזקה של סתיו.

כל תזוזה שלה מרקידה את הלב שלך, כל פעימת תוף מחסירה פעימה שלך.

הרגליים שלה זזות ללא הפסקה בקצה מסחרר,

כאילו אלי הצלילים בכבודם ובעצמם השתכנו זמנית בתוכן.

אתה מביט בה בשקיקה, רק טעימה קטנה מהשוקולד הזה אתה חושב. רק נגיעה קטנה בג'ונגל היחף שמתנועע שם..

מה מסתתר שם בפנים?

על מה את חושבת כשאת זזה?

מה מתחולל בתוך הקריסטלים העצובים של עינייך?

והיית נותן את כל העולם לו היה ביכולתך, רק כדי להעביר נשימה על השפתיים שלה.

היא ממשיכה לזוז בצחוק וחיוך, לביאה גאה בעולם מטורף.. מרקדת עד שכואבות הרגליים. אבל לא מפסיקה, אפילו לא לרגע. מרעידה את האדמה שלך, מרעידה את היקום. היא מקפציה את החזה ומזיזה את השמש, שמהבהבת רק למענה.

כל האוקיינוס הכחול שבעיניך, מתייבש במדבר הלוהט של רגליה היחפות, שלא חדלות מלהתנועע בקצב לבך (שרק הולך ומשתולל).

ולעת ערב כשהשמש שוקעת ואיתה גם הצלילים, אתה עוקב אחריה אל סוף העולם. שם ממוקמת ממלכת הדמעות הסודית שלה.

בחצות בדיוק אתה מתגנב אל מיטתה, רק כדי להציץ קצת בתוך החלומות שלה.

אבל היא ערה, כבר לא רוקדת.

"קוראים לי אפריקה" היא אומרת ומחייכת חיוך בוהק.

ועיניה..

עיניה בורקות וזולגות כאילו אלף בני מאיה קטנים, מרקדים בתוכן ריקודים שבטיים משלהם.

החום- דבש האפריקאי שלה,

כמו ג'ונגל פראי ובודד-

שלא מפסיק בו הגשם.