פאגו פאגו
גילו את המסעדה לפני שנים רבות, אולי עוד בביקורם הראשון יחד בעיר הדרומית , אינם זוכרים כבר. אז נעמדו בכניסה, הציצו במחירים המוצגים שם, נרתעו והלכו לחפש מקום הולם יותר לכיסם. גם בשנים שלאחר-מכן, כשבקרו בעיר עם הילדים, הדירו רגליהם מהמקום מאותה סיבה, ואז גם היה סדר עדיפויות קולינרי אחר, שהצאצאים הכתיבו.
ליום נישואיהם ה- 40 ירדו לאילת אחרי שנים של היעדרות. אירופה, יעד לטיול השנתי שלהם, קפואה בעונה זו של השנה. אילת נעימה בחורף.
המלון הממוקם באזור התיירותי, במרחק הליכה של דקות ספורות מן הטיילת, לא היה מהמפוארים, אך היה נעים ונח. בערב הראשון שתו לחיים לכבוד יום הנישואים. הוא פתח את בקבוק יין נתזים שהביאו איתם, מזג לכוסות שמצא על המיני-בר והרים את שלו באוויר:
"החזקנו מעמד 40 שנה, לא להאמין..." הניד ראשו, מבטו ספק נוסטלגי ספק מבודח, והיא מיהרה להוסיף את האמירה השגורה בפיו דווקא, "כן, כבר 400 שנה ביחד!" גחכו, השיקו כוסותיהם, שתו, נצמדו והחליפו נשיקה בשפתיים לחות.
אחר-כך, במיטה הזוגית, הפתיעו את עצמם. אולי בשל הנוסטלגיה, אולי בגלל שינוי האווירה... שנים ושגרה הם הרי אנטי- אפרודיזיאק ידוע. מחויכים, נרדמו כפיות. עוד הפתעה.
למחרת בצהריים חיפשו מסעדה. היא נזכרה: "אתה זוכר את "פאגו-פאגו" ?
הוא הנהן: "הגיע באמת הזמן!".
"פאגו-פאגו", דמוית האוניה, או שמא אוניה של ממש שהוצאה לגמלאות, עדיין ניצבה באותו מקום כמו תמיד, על פלטפורמה צפה במרינה של המלונות. נכנסו, הפעם מבלי להביט במחירון שבכניסה. המלצר, צעיר וחייכן, הושיב אותם ליד שולחן הניצב לחלון הזכוכית הרחב המשקיף למים. הניח לפניהם את התפריט. "מה רצונכם לשתות?", שאל.
היא בקשה בירה מהחבית, הוא כוס יין. "רק בבקשה תביא לנו את המשקאות ביחד עם האוכל," חזרה על בקשתה הקבועה, "בינתיים רק בקבוק מים."
בחרו בפלטה מעורבת של פירות ים ודגים. "היא מנה גדולה, מספיקה בהחלט לשניים, מאד מומלצת," אמר המלצר. גילו את פירות הים ופתחו אהדה כלפיהם מאז החלו לנסוע לחופשות בחו"ל אחרי שהילדים בגרו.
שעה שהמתינו, הביטה מסביב. בשולחן סמוך לשלהם, מעברו של מעבר צר, ישבה אישה בחברת שתי בנות צעירות. ברקע, בירכתי המסעדה, סעדה קבוצה גדולה בשני שולחנות מחוברים. עוד זוג מבוגר בשולחן מרוחק סגר את מניין הסועדים במקום.
מהשולחן הסמוך, זה של האם ובנותיה, בקעו דיבורים באנגלית, אך כשזו פנתה למלצר בהזמנה נוספת, העברית שבפיה הייתה ללא דופי ונטולת מבטא זר. גם הבנות, איתן התייעצה בעברית בעניין ההזמנה בנוכחותו של המלצר, דיברו עברית טובה במבטא אמריקאי.
העיפה מבט מוצנע בשכנותיה לשולחן. האם, אישה דקת גזרה ונאה, שערה הקצר צבוע בלונד בוהק, נראתה באמצע שנות הארבעים לחייה. הבנות, נאות אף הן ומטופחות, היו לבושות, בדומה לאמן על פי צו האופנה. שולחנן היה גדוש צלחות מלאות מזון שהבנות נברו בהן באי חשק. עד מהרה התווספה מנה נוספת שהמלצר הביא על פי ההזמנה האחרונה.
"You ordered this, now eat!" , קולה של האם עלה אוקטבה צורמנית, והבת הגדולה יותר, זו שבחרה את המנה, פלטה O.K. נרגן והואילה להכניס פירור נוסף לפיה. הבת הצעירה, כבת 8, שישבה קרוב יותר לזוג, הייתה עסוקה: היא סידרה על המפה מגוון של דמויות פלסטיק זעירות שהוציאה מתוך קופסה ורודה המונחת לפניה, והשולחן בצידה שקק פעילות קדחתנית שהזיזה את המפה והעמידה בסכנה אגרטל קטן עם פרחים שעמד סמוך לקצהו.
המלצר החייכן הופיע והניח על שולחן הזוג פלטה ענקית מלאה מכל טוב הים. בהנאה גלויה פירט בפניהם את מרכולתו: פנכת שרימס ברוטב שמנת, קלאמרי מטוגן, סרטנים בגריל, מולים ביין ושום, דניס בגריל... " הצביע על כל דבר ודבר והוסיף בחיוך צחור, "בתאבון, תיהנו! אני מיד מביא לכם את המשקאות."
הביטו משתאים במזון שלפניהם. "אתה מאמין שנצליח לחסל את כל זה?" שאלה.
"איך שאני מכיר את שנינו, נצליח גם נצליח," חייך. "כפי שאמך נהגה לומר, משמינים רק מחטאים: חטא להשאיר את זה, חטא להשאיר את זה..."
כל אחד העמיס לצלחתו מהמגוון שעל הפלטה והחלו לאכול בהנאה. כוס בירה וגביע יין הובאו אל השולחן בצירוף חיוכים נוספים. "טעים לכם?" התעניין המלצר.
"כן תודה, טעים מאד," הבעל החזיר חיוך והאישה הוסיפה בקול מהוסה, ברגע שהמלצר נסוג,
"מן הסתם הוא בונה על טיפ שמן".
שעה שהמזון בצלחותיהם הלך ופחת, בשולחן הסמוך המצב נשאר יציב: האם המשיכה בניסיונות הדרבון, הגדולה ישבה זעופה וסירבה לטעום שוב מהמנה שבחרה, הקטנה שיחקה במרץ בבובות שעל המפה והאגרטל הוסיף להתקדם צעד נוסף אל עבר פי פחת.
"זהירות, האגרטל עומד ליפול!" נפלט מפיה וידה הצביעה לכיוונו. הילדה תפסה בו והוציאה אותו מכלל סכנה, אך אמה שזקפה ראשה, ירתה מבטים מצמיתים לעברה של השכנה מהשולחן הסמוך, קפצה על רגליה והרימה צעקה רמה:
"So what? It`s not your fucking business!". וכדי למנוע אי הבנות, מיהרה לתרגם.
"מה איכפת לך לעזאזל! תתעסקי בעניינים שלך ואל תתחבי את האף לשולחן שלנו!"
היא החווירה. ניסתה להתגונן. "סליחה, לא התכוונתי לשום דבר, ראיתי שהאגרטל עומד ליפול ואינסטינקטיבית..."
חדלה משראתה שהאישה החלה לצעוד לעברה בנפנוף ידיים ובמבט מזרה אימים, נעמדה מולה במעבר בין שני השולחנות וצרחה אליה מלוא גרונה: "!Stupid old cow" ואז עברה לעברית למען הסר ספק, "מטומטמת זקנה, תאכלי את האוכל שלך ותסתמי את הפה !"
במסעדה הושלך הס. כל המבטים הופנו לעברם. בעלה תפס בידה שהייתה מונחת על השולחן ורמז לה בעיניו לא להגיב. היא חשה את פניה הלוהטות וקברה עיניה בצלחתה. האם הפנתה לה את גבה וחזרה לשולחנה בהליכה גאה ובראש מורם.
המלצר הופיע ונעמד לידם עם גבו לשולחן השני. דיבר בקול נמוך, הפעם ללא חיוך.
" אנחנו מאד מצטערים ומתנצלים על התקרית." הבעל מיהר לענות: "אין זו אשמתכם, אל תדאג, הכל בסדר."
שבו לאכול. פקק עמד בגרונה והיא התקשתה לבלוע. "כבר אין לי תיאבון," לחשה. הוא הביט אליה בצער ולחש בחזרה, "אל תתני לזה לקלקל לנו את היום. המשיכי לאכול". ניסתה, אבל התיאבון היה כבר ממנה והלאה. בעלה המשיך לאכול זמן מה ואז חדל גם הוא. קרא למלצר ובקש את החשבון.
הצעיר הופיע והניח על שולחנם צלחת שעליה שני סוגי קינוחים. "פיצוי קטן, שי מטעם ההנהלה", חייך שוב.
"בואי לא נאכזב את ההנהלה," לחש בעלה, תחינה מבודחת בעיניו. חייכה קלושות ונעצה את הכפית ברפרפת שלפניה.
שילמו, יצאו והחלו לצעוד לכיוון הטיילת. הוא הניח את זרועו על גבה. גיחך לעברה:
"תראי את חצי הכוס המלאה: לפחות לא הרביצה לך..."
"כן, וגם עשתה לי ספתח, פעם ראשונה שמישהו קורא לי זקנה.... בנוכחותי לפחות, ועוד מטומטמת..." הוסיפה, ופרצה בצחוק רם חנוק מדמעות.
